מיתוס המשקל האידיאלי

אחד המחקרים המפורסמים ביותר בנושא של משקל ותמותה נערך באוניברסיטת הרוורד כחלק ממחקר, הנקרא The Nurses Health Study . בין יתר הדברים, הממצאים הצביעו על כך, כי מי ששקל 15 אחוז פחות ממשקל הגוף המומלץ שלו חיי חיים ארוכים יותר (N Engl Med, 1995; 333:677-85). מספר שנים קודם לכן, אותו צוות מחקר דיווח על אותה תוצאה אצל גברים (JAMA, 1993; 270:2823-8). אמצעי התקשורת דיווחו על ממצאים אלה, מפני שהם תואמים דעות קדומות הרווחות בחברה היום, ולא מפני שהמחקרים היו משכנעים במיוחד.רוב המדווחים התעלמו מי ממסקנה אחרת במחקר האחיות (The Nurses Health Study) , והיא אומרת, כי לנשים, אשר שמרו פחות או יותר על משקל קבוע מגיל 18 , היה הסיכוי הגדול ביותר לחיים ארוכים. מסקנה זו תואמת מחקרים רבים , המראים כי שינויים במשקל לא רק מונעים ירידה במשקל לטווח הרחוק, אלא פוגעים גם באיברים חיוניים בגוף. (N Eng J Med, 1999; 324:1839-44; BMJ, 1997; 314:29-34) .בנוסף לכך ייתכן, כי גורמים אחרים הפכו את מסקנותיהם של החוקרים מהרוורד משחור ולבן לאפור. בשנת 1990 שינו את ההנחיות למשקל “אידיאלי”, אשר נשארו ללא לשינוי וללא בדיקת תקפות משנת 1959. ההנחיות החדשות, אשר פורסמו על ידי המחלקה האמריקנית לחקלאות ולבריאות הראו, כי תוספת משקל של 4.5-18 קילוגרם באמצע החיים סבירה בהחלט ולא סביר להניח, כי היא תשפיע באופן משמעותי על הבריאות. ייתכן כי הנשים, אשר שקלו 15 אחוז מתחת למשקל המומלץ באותם ימים , לא סבלו מתת משקל עפ”י ההמלצות הקודמות. וכדי לגרום לבלבול עוד יותר גדול, שוב השתנו ההמלצות מספר שנים לאחר פרסום מחקר האחיות (The Nurses Health Study).לפי המלצות חדשות אלה, מי שה- BMI (מדד מסת הגוף) שלו או היחס בין הגובה והמשקל שלו הוא 25-30 נחשב לשמן מדי, ולמי שה-BMI 30 ויותר נחשב לשמן באופן קיצוני. קודם לכן, אדם לא נחשב לשמן מדי אלא עם כן ה- BMI שלו היה לפחות 27 . החוקרים בהרוורד השתמשו ב-BMI של 19 כסימן לבריאות. אמנם, ארגון המזון והחקלאות של האו”מ (FAO) מציע, כי פחות מ18.5 BMI ישמש כקנה-מידה לרעב או חוסר אנרגיה כרונית בעולם כולו.במילים אחרות, BMI הנע סביב 10 הוא סימן לרעב, לקויות במערכת החיסון, חולי או מוות (Nutr Today, 1996; 31:38). התוצאה הייתה, כי 25 מיליון אמריקנים, אשר משקלם היה נורמלי, הפכו לאנשים עם עודף משקל בין לילה. כלי הניתוח העיקרי של החוקרים בהרוורד היה ה-BMI. החישוב מבוסס על המשקל והגובה. הנוסחה לחישוב ה-BMI היא המשקל חלקי ריבוע הגובה. חוקרים מעדיפים אותו, מפני שהוא מעין כתב קצרנות, המאפשר להשתמש במספר אחד בלבד כדי לתאר את עודף המשקל גם של אישה בגובה של 153 ס”מ וגבר בגובה של 183 ס”מ. בהתייחס לגבר או לאישה במשקל ממוצע, זהו עדיין מושג חסר משמעות.החוקרים בהרוורד השתמשו ב-BMI של 19 כקו תחתון בבואם להעריך את מצב בריאותו של אדם מסוים. למרות שהייתה נטייה לתמותה גדולה יותר ממחלות לב וכלי דם, למשל, עם עלייה במשקל, נטייה זו הפכה משמעותית רק כאשר נשים עברו את קו ה-27 של ה-BMI . בנקודה זו מספר מקרי המוות גדל פתאום. לאישה עם BMI של 29 או יותר הסיכוי לחלות במחלת לב גדול פי ארבעה לעומת אישה עם מבנה גוף רזה יותר.כדי ליצור בלבול אפילו עוד יותר גדול, מספר גדול של מחקרים מצביעים על כך, כי עלייה מתונה במשקל בגיל הביניים עשויה למעשה להאריך את החיים. לאנשים רזים מאוד עלולה להיות נטייה למות בגיל צעיר יותר, מפני שאין להם עודף, כאשר צריך להתמודד עם מחלות. לכן, מי שעולה במשקל באופן מתון (4.5 ק”ג – 7 ק”ג) עם השנים עשוי להאריך ימים (Am J Epidemiol, 1995; 141:312-21) .עלייה מסוימת במשקל בגיל העמידה עשויה גם לשמור על בריאות טובה. במיוחד עבור נשים לאחר הפסקת הווסת, משמשת מעט תוספת שומן בגיל העמידה כמקור העיקרי לייצור האסטרוגן. הורמון זה אינו שומר רק על הלב והעצמות, אלא הוא מקל גם על הסימפטומים האופייניים של הפסקת הווסת. נשים בתת-משקל מדווחות על יותר סימפטומים, באופן משמעותי, של הפסקת הווסת, לעומת אלה אשר הרשו לעצמן לעלות באופן סביר במשקל.כבר יודעים זמן רב, כי לנשים רזות יותר מעל גיל 50 יש סיכוי גדול יותר לסבול משברים בירך – לעתים קרובות כתוצאה מאוסטאופורוסיס – מפני שיש פחות ריפוד לספיגת ההלם מהנפילה. היום מומחים מאמינים, כי ירידה במשקל לאחר הפסקת הווסת היא גורם סיכון משמעותי של שבירת עצמות.חוקרים במכון האמריקני הלאומי להזדקנות עקבו אחרי 3683 נשים בגיל 67 או יותר, אשר התבקשו להיזכר במשקלן בגיל 50 ולנהל רישום של שינויים במשקל ושברים בירכיים במשך שמונה שנים. נשים במחקר, אשר ירדו 10 אחוז או יותר במשקל בהשוואה למשקלן בגיל ,50 הכפילו את סיכוייהן לשבור את עצם הירך. העלייה הגדולה ביותר חלה אצל נשים רזות – הן הכפילו את סיכוייהן עם 5 אחוז ירידה במשקל בלבד (Arch Intern Med, 1996; 156:989-94).כדי להשתמש במושגים שרובנו יכולים להבין, החוקרים בהרוורד מצאו, כי קיים קשר בין עלייה גדולה יותר מ 10 ק”ג מגיל 18 , והסיכוי למות כאדם מבוגר. לא נמצא קשר משמעותי בין כל עלייה של פחות מ 10 ק”ג והסיכוי למות.אולי מוסר-ההשכל של הסיפור הוא מתינות בכל הדברים – וגם בזה לא כדאי להגזים. כפי שסוכם בסקירה של 11 דוחות מ11 אוכלוסיות שונות בארה”ב ובאירופה , “… שיעורי התמותה הגבוהים ביותר מופיעים אצל מבוגרים, אשר ירדו במשקל או עלו באופן קיצוני במשקל. שיעורי התמותה הנמוכים ביותר מתקשרים בדרך כלל לעלייה מתונה במשקל” (Ann Intern Md, 1993,; 119:737-43).