ארז התרגש מאוד, הוא רצה לבכות אך הדמעות סרבו לצאת (גברים לא בוכים). המילים המשיכו לצאת מפיו, הוא הרגיש נחנק, חש שעליו להשלים את הסיפור אך יחד עם זאת הוא התבייש.
מחשבות פנימיות התרוצצו בראשו, "מה תחשוב המטפלת עלי? איך יכול להיות שהיססתי כשהבן שלי סיפר לי כי המפקדים שלו בצבא מעליבים אותו ופוגעים בו? לחלקיק שניה עברה בי המחשבה שאולי סוף סוף הוא יהיה כבר גבר כמו שרציתי, רק לחלקיק של רגע ומיד הגבתי "נכון" עודדתי אותו וספרתי לו ספורים מתקופת שרותי הצבאי, אבל ראיתי שאיבדתי אותו, הוא התאכזב ממני, לא הייתי שם בשבילו ומאז הוא לא מספר לי יותר ואני לא מצליח להגיע אליו."

ארז הרים את מבטו, הוא ראה את המטפלת מתבוננת בו, קשובה מאוד, מבטה רציני ודרוך. הוא התרווח על הכסא, חש את המתח העצור בגופו משתחרר, הוא נרגע.
מטופל המגיע לטיפול, מגיע במצב של מתח. הוא חש שמהלך חייו נעצר מסיבות שונות ומגוונות. הסיבות הגלויות יכולות להיות קשורות למערכות יחסים עם בני זוג, הורים, ילדים, חברים , מערכות יחסים במקום העבודה… יכולות להיות סיבות הקשורות למצב בריאותי לא תקין , אשר המטופל ניסה לברר אותו באמצעות בדיקות רפואיות (חשוב מאוד) ולא נמצאה סיבה מיוחדת והוא חש כי יתכן והסיבה היא רגשית…יתכן שילוב בין השניים, כאבי ראש ועייפות לא-רגילה המלווים מצב של לחץ בעבודה ועוד.

המתח שמביא עמו המטופל, מושלך מהר מאוד אל המטפל אל האדם האחר במפגש , אשר מסוגל או אמור להיות מסוגל (בפנטזיה של המטופל), להחזיק עבור המטופל את המתח. להכיל אותו.
המושג הכלה, הינו מושג רחב מאוד אשר מביע את היכולת של האחד להחזיק "משהו" רגשי עבור האחר.
בחיי היומיום ניתן לראות איך האמא מכילה את התינוק שלה, את הילד שלה, לדוגמא: כאשר הילד הקטן חוזר עייף מהגן , הוא לא רוצה לאכול, זורק את הסנדלים שלו ומפזר את חפציו בבית, האמא המכילה, יכולה לחבק אותו (אם הוא מאפשר לה), או להניח לו לזמן מסויים ובכך היא משדרת לו (לא בקול ), "אני רואה ומבינה אותך ואני מכירה בצורך שלך לזמן שבו תפרוק את תחושותיך, אני לא נבהלת ממה שאתה מרגיש כרגע, אני אחזיק בתוכי את העייפות שלך את התסכול שלך, את הקושי שלך לחבר בין הגן לבית, בכך שאהיה שקטה ואתן לך את מה שאתה צריך."
דוגמא נוספת להכלה בחיי היומיום:
נערה בת 16 בכתה י' קיבלה ציון נמוך במבחן באנגלית. היא לקחה את המבחן , קרעה אותו וזרקה לפח. חברתה הטובה ראתה זאת, ניגשה אליה ושאלה איך היא מרגישה, הנערה לא רצתה להתייחס לזה ואמרה "המורה הזו שונאת אותי". החברה הטובה, חיבקה אותה ואמרה לה, "אני אוהבת אותך ", הנערה שנכשלה במבחן, החלה לבכות וסיפרה לה כי היא פוחדת איך יגיבו בבית כשישמעו שנכשלה במבחן.
החברה שלה עשתה את ההכלה הטבעית ביותר מבלי לחשוב על כך לרגע, הנערה חשה שנאה ופחד, היא חששה כי "ישנאו" אותה בבית על כי נכשלה במבחן, החברה שלה אהבה אותה והחזיקה בתוכה עבורה את האפשרות האחרת במקומה של השנאה או כמשלימה (ההיפוך) לשנאה.
כלומר, בעצם יכולת ההכלה של המטפל, קיימות אפשרויות רבות עבור המטופל. הראשונה היא כמובן האפשרות להיפטר לזמן מסוים מהרגשות או מהתחושות הקשות שהוא חש. האפשרות הנוספת היא לחוש תחושות משלימות לתחושות הקשות שהוא חש ובגללן הוא במתח וחי בכאב, כגון: שנאה מול אהבה.
המונח הכלה עבור המטפל מכיל מצב שהינו קשה בעיקרו. אם המטופל משליך לתוכי את תחושותיו הקשות ואני מחזיק אותן עבורו, הרי שאני אחוש אותן כעת בתוכי , האם הן שלי? איפה בתוכי מוחזקות התחושות הללו? האם אתנהג כמו המטופל? האם אהיה הוא? …

המטפל אינו רק הוא עצמו ו…משהו משתנה.
תומס אוגדן ( OGDEN), פסיכואנליטיקאי יהודי-אמריקאי, מדריך ומורה במכונים הפסיכואנליטיים בסן-פרנסיסקו ובצפון קליפורניה ועוד. התייחס אל השאלות הללו ופיתח התבוננות המאפשרת למטפל ולמטופל להיות במשותף במרחב הטיפולי, אוגדן תאר את "השלישי האנליטי".
לדבריו את המתח הטיפולי ניתן להרחיב או לאפשר לו אלטרנטיבה באמצעות מושג שהינו מרחב בעיקרו "דרכו ובאמצעותו מתרחש הטיפול, …נוצר על רקע המתח הדיאלקטי שבין חוויותיהם האישיות של המטפל והמטופל, ועל רקע ההכרה ההדדית בשוני של חווית האחר. השלישי האנליטי נוצר במשותף על ידי המטפל והמטופל, אף כי אינו נחווה באופן זהה על ידי שניהם" (מתוך מאמר בשיחות, כרך ט"ו,חוב' 1 דצמ' 2000/ מן הקצוות הפרימיטיביים לעבר המפגש האינטרסובייקטיבי:אוגדן ועבודתו/ ד"ר שמשון ויגודר)
השאלות שנשאלו קבלו מענה, אני המטפל מביא אל הטיפול את חוויותי האישיות , נסיון העבר, מערכות היחסים שלי, דרכי ההתבוננות שלי על החיים, על הטיפול, על החוויה הטיפולית …. ובאותו הזמן מביא את כל אלו גם המטופל וביחד אנו יוצרים מרחב שבו ניתן להתייחס לחוש להרגיש לכאוב לכעוס להתבלבל ועוד.
שנינו, המטפל והמטופל מכירים בכך שכל אחד מאתנו מביא חלקים שונים משל עצמו והיכולת ליצור שינוי טמונה באופן הסובייקטיבי, האישי, שכל אחד מאתנו חווה את המרחב.
אנו יוצרים יצירה חדשה, את המרחב הטיפולי.
בטיפול גוף – נפש, המרחב הטיפולי הופך מורכב יותר מכיוון שהמגע בעיקרו מכניס מימדים חדשים לתוך החוויות הסובייקטיביות. אם אוגדן מציין כי המרחב האנליטי "אינו נחווה באופן זהה ע"י שניהם" הרי בעצם המגע המחבר בין מטפל למטופל , אני-המטפל נוגע בך ומשום כך אתה נוגע בי (מגע של עור בעור), נוצרת שאלה , האם המגע זהה?, האם החוויה המשותפת עכשיו מכילה גם את המגע, האם עקרון ההדדיות הנשמר אינו מהווה מכשול בפני שמירה על השונות של המטפל מן המטופל ומכאן נשאלת השאלה, כיצד יתרחש השינוי, מה יאפשר אותו?
כאשר מטפל מתחום הגוף –נפש נוגע במטופל, הוא "נוגע" באופן בלתי-אמצעי בעולמו הלא-מודע של המטופל. הוא חש את מרקם עורו, את חום גופו, את השרירים הנעים באופן לא רצוני, את התחושות הנעימות והלא-נעימות, את ההתמסרות או את הרתיעה שחש המטופל… את כל אלו שלא ניתן להעביר באמצעות מילים ובודאי שלא בזמן קצר. המידע הזה מושלך לפתע לתוך עולמו של המטפל ואם נשתמש במונח "השלישי", הרי שלתוך המרחב הזה מושלכות חוויות סובייקטיביות של המטופל, ובאותו הזמן המטפל באמצעות ידיו , באמצעות המגע, משליך אף הוא את חוויותיו הסובייקטיביות. כך שהמרחב שנוצר , ה"שלישי" מכיל בתוכו את השניים.
המשימה הטיפולית של המטפל , היא להכיר, לחוש, להבין להרגיש וליצור אפשרויות חדשות להתנהגות רגשית ומעשית עבור המטופל באמצעות המיכל הנפלא שנוצר עבורו.
שרה גוברין

כותבת המאמר שרה גוברין, MA ביעוץ ותרפיות. מנחה מוסמכת בפסיכודרמה, מלמדת קורס יחסי מטפל מטופל וקורס פסיכודרמה במכללה לרפואה הוליסטית בכרכור