כאשר האוכל הופך לאויב

דו"ח מיוחד
רגישות לחיטה כבר הפכה למגפה. סופרמרקטים בארה"ב ובאנגליה מציעים "מחלקות נטולות חיטה" עבור הלקוחות הרבים, הסובלים מרגישות למזון המכיל חיטה, כגון לחם ופסטה.
אמנם, אותם האנשים, המאובחנים כסובלים מרגישות לחיטה או ממחלת הצליאק מייצגים חלק קטן מהאוכלוסייה, הסובלת מבעיות אלה. המספר האמיתי מגיע לבן אדם אחד מתוך חמישה. אנשים אלה סובלים ממגוון מחלות, אשר למראית עין אין ביניהן קשר, אך מסתבר, כי לאוכלוסיית החולים יש מכנה משותף: עבורם חיטה, ולמעשה, כל הגרעינים המכילים גלוטן הינם רעילים.

ההשפעות השליליות של החיטה על גוף האדם

ישנן שלוש בעיות הקשורות לחיטה.

השכיחה ביותר היא רגישות לחיטה, הקטלנית ביותר היא אלרגיה לחיטה, אך המדוברת ביותר היא מחלת הצליאק. ואכן, קיימים ממצאים, המצביעים על כך, כי מספר הסובלים ממחלת הצליאק עולה. לאמיתו של דבר, מיליוני אנשים הינם קורבנות של מחלה "שקטה" זו, אשר עלולה גם להיות קטלנית, מבלי להיות מודעים לכך.
ייתכן כי למושג, מחלת הצליאק, יש צליל מיושן, כאילו מחלה זו היא שריד מן העבר – או שהיא תופעה כה נדירה, עד שאין צורך לעסוק בה.
אכן, עד לפני עשר שנים מחלת הצליאק נחשבה לנדירה יחסית, והמומחים טענו, כי רק אדם אחד מתוך 1000 סובל ממנה.
בניגוד לכך, כתוצאה מטכנולוגיה אבחונית משופרת, המספר משתנה ומצביע על מגמת עלייה. הערכות מעודכנות רשמיות מראות על אדם אחד מתוך מאה (Curr Opin Rheumatol, 2006; 18:101-7).
למרות שהיום יודעים כיצד משפיע הגלוטן על המעיים של חולים במחלת הצליאק, הסיבה לבעיה נותרת עדיין תעלומה. למרות שבאופן מסורתי חשבו כי המחלה תורשתית, ישנם מומחים החושדים כבר זמן רב, כי גם הסביבה מהווה גורם. אחרי הכול, אצל תאומים זהים רק שבעים אחוז חולקים את המחלה, ומתבקשת המסקנה, כי גם גורמים אחרים משחקים תפקיד.
תגלית דנית

בין היתר, בגלל שכיחות המחלה באירופה הסקנדינבים מבצעים את רוב עבודת הבילוש בנושא הגורמים הסביבתיים למחלה. היום הם מאמינים, כי מצאו אשם עיקרי: נוסחאות של חלב תינוקות מלאכותי.
הרמז הראשון היה העובדה, כי האוכלוסיות בדנמרק ובהולנד זהות מבחינה גנטית, למעשה, ולמרות זאת מספר החולים במחלת הצליאק בשוודיה גבוה פי עשרה. במרדף אחרי הסיבה, חוקרים דניים מצאו, כי נוסחאות החלב לתינוקות בשוודיה מכילות פי 40 גלוטן לעומת הנוסחאות הדניות.
הם הסיקו, כי חשיפה מוקדמת לגלוטן לפי נוסחאות החלב לתינוקות היא באופן ברור אחד הגורמים העיקריים למחלת הצליאק, וכי הגוף עלול להתייחס לגלוטן כאל סוכן רעל בפוטנציה
(J Pediatr Gastroenterol Nutr, 1995; 21:64-8).
חוקרים שוודיים המשיכו באותו כיוון והראו, כי ניתן להפחית את רעילות הגלוטן באופן משמעותי על ידי הנקת התינוקות. כשהם בדקו מקרוב את המסמכים הרפואיים של כמעט 2000 ילדים, הם גילו, כי אם האימהות המשיכו להיניק לאחר גמילת התינוקות ולאחר שהרגילו אותם לאכול דגנים, הסיכוי לחלות במחלת הצליאק ירד באופן דרמטי. המשמעות היא כי חלב האם מכיל נוגדנים העוזרים למערכת החיסון הלא מפותחת של התינוק להתמודד עם הגלוטן Am J Clin Nutr, 2002; 75:914-2)) .
מחקר, אשר נערך בארה"ב לאחרונה, מראה, כי חשיפה לגלוטן במשך שלושת החודשים הראשונים של החיים היא קריטית מאוד, והיא מעלה את הסיכוי לחלות במחלת הצליאק פי 23
(JAMA, 2005; 293:2410-12).

וירוס כגורם לפרוץ המחלה

חוקרים תוהים אם המחלה עלולה להיגרם על ידי וירוס של התקררות חמורה או שפעת. פרופסור ויליאם דובינז (William Dobbins) מאוניברסיטת מישיגן מצביע על כך, כי לוירוסים מבנה מולקולרי דומה לזה של גלידאין (אחד המרכיבים בגלוטן), ולכן הם עלולים לגרום לתגובה של הרס עצמי במעי.
"מהפעם הראשונה שמערכת החיסון מגיבה לוירוס ההתקררות, היא תילחם בגליאדין כל פעם שהיא נתקלת בו מתוך מחשבה, שהיא מותקפת על ידי וירוס ההתקררות", הוא אומר
(CSA/USA Conference, October 7-9, 1994).
אם דובינז צודק, ייתכן כי הסיכויים הם שמחלת הצליאק אפילו נפוצה יותר. ממצאים חדשים מסקרנים המצביעים על כך הגיעו מרופא כללי באוקספורדשיר.
כמו רופאים כלליים רבים , לדר' הרולד הין (Harold Hin) מבאנברי יש מספר מקרים אדיר של חולים, 'המרגישים עייפים כל הזמן' (Tired All The Time; TATT) . הוא חשד, כי לפחות חלק מהסימפטומים של ה TATT נגרמו על ידי מחלת הצליאק, ובשנת 1999 הוא ביצע בדיקות דם אצל אלף החולים הבאים, אשר הגיעו לקליניקה שלו בגלל סימפטומים של ה TATT. הוא גילה כי 30 אנשים מתוכם סבלו ממחלת הצליאק, ואבחנה זו אושרה לאחר מכן בביופסיה של המעי (BMJ, 1999; 318:164-7).
המשמעות מדהימה. למרות שהמספר שלושים אינו נשמע גבוה, אם נשליך על כל האוכלוסייה, המשמעות היא, כי השכיחות של מחלת הצליאק כבר אינה אחד מתוך 100 אלא אחד מתוך 30.
זהו כמעט במדויק המספר המוצע על ידי מומחה אמריקאני לאלרגיה, דר' ג'יימז בריילי (James Braly) בספר, שיצא לאור לאחרונה (Braly J, Hoggan R. Dangerous Grains. New York: Penguin-Putnam-Avery, 2002). אמנם, בריילי מרחיק לכת הרבה יותר. הוא מציע, כי מה שהוא מכנה 'רגישות לגלוטן'
(gluten sensitivity; GS) עלולה להשפיע על בן אדם אחד מתוך חמישה.

התזה של בריילי טוענת, כי מבחינה היסטורית דגנים הם אוכל זר לבני אדם. אחרי הכול, אבותינו הרחוקים היו בראש וראשונה ציידים ואספני פירות, אגוזים ובשר. המהפך לחקלאות ממוסדת וגידול דגנים קרה רק לפני כמה אלפי שנים.למערכת החיסון שלנו פשוט לא היה זמן להסתגל עדיין.
דר' בריילי, אשר בעצמו סובל ממחלת הצליאק עורך רשימה ארוכה של קרוב ל 200 מצבים, אשר לדעתו נגרמים בגלל בעיה זו (ראה נספח).

רוב המומחים, מאמינים כי בריילי חוטא בהגזמה, אך במרוצת השנים ההוכחות נגד מחלת הצליאק מצטברות. היום שיטפון של מחקרים מראים, כי מחלת הצליאק מגבירה את הסיכוי לסבול מלקויים אוטו-חיסוניים, כגון דלקת פרקים וסוכרת (Gastroenterology, 1999; 117:303-10), מחלות כבד, הפלות
(Lancet, 2000; 356:399-400), סרטן בגרון, בושט ובמעי הקטן
(Gastroenterology, 2005; 128, Suppl. 1: S79-86), אסתמה, דלקת ריאות ושחפת
(Arch Intern Med, 2003; 14; 163:1566-72).
ואפילו יותר מדאיג, היום נראה, כי התגובה החיסונית לגלוטן עלולה לגרום לנזק כמעט בכל מקום בגוף, לא רק במעי.

הוכחה לכך היא התגלית, כי בערך אדם אחד מתוך 10 מייצר נוגדן למרכיב הגליאדין בגלוטן, ולמרות זאת לא יופיעו שום סימנים של מחלת הצליאק, אומר דר' אלסיו פסאנו (Alessio Fasano) מאוניברסיטת מרילנד, אשר ביצע את המחקר ' ברחבי עולם, מחלת הצליאק שכיחה פי 15 מחוץ למעי מאשר בפנים המעי'
[Worldwide, CD out of the intestine is 15 times more frequent than CD in the intestine]
(Arch Intern Med, 2003; 163:286-92).

מחוץ למעי – איזה נזק, חוץ מאשר למעי, עלול גליאדין לגרום לגוף?

דר' מריוס האדג'יווסיליו
(Marios Hadjivassiliou) , רופא נוירולוג מבית חולים הלמשיר בשפילד, מצא מספר תשובות. הוא ערך בדיקה של נוגדני גליאדין בחולים, אשר סבלו מתפקוד נוירולוגי לקוי ללא סיבה ברורה. אצל חמישים אחוז מהנבדקים הוא מצא נוגדנים כגון אלה בדם – למרות שלרובם לא היו שום סימפטומים במעי.
אמנם, בעיותיהם הנוירולוגים היו חמורות, כולל אטקסיה (הליכה לא יציבה, דיבור לא ברור ותנועות מסורבלות), נוירופתיה פריפרית (חוסר תחושה, שרירים חלשים) וניוון שרירים.
"ההנחה, כי רגישות לגלוטן היא בעיקר מחלה של המעי הקטן, נובעת מתפיסה היסטורית מוטעית", אומר דר' האדג'יווסיליו, "רגישות לגלוטן עלולה להיות קודם כל, ולעתים באופן בלעדי, מחלה נוירולוגית."
(J Neurol Neusurg Psychiatry, 2002; 72:560-3).

חוקרים אחרים מאשרים את מה שחושדים רופאים פסיכיאטרים כבר זמן רב – כי מחלת הצליאק מהווה גורם עיקרי לסכיזופרניה (BMJ, 2004; 328: 438-9) ודיכאון (Am J Gastroenterol, 1999; 94:839-43). ישנם אפילו ממצאים המצביעים על כך, כי אוטיזם עלול להיות קשור למחלת הצליאק. במחקר אחד, אשר נערך עם ילדים אוטיסטים, גילו כי הסרת הגלוטן ממזונם שיפרה את הריכוז שלהם, את דפוסי השינה ואת התפתחות השפה (Autism, 1999; 3:45-69).
כל הממצאים החדשים האלה תומכים בתיאוריה הטוענת, כי מחלת הצליאק חמורה הרבה יותר מכפי שהאמינו הרופאים עד לפני לא יותר מעשרים שנה. ולא רק זה, רובנו לא נדע אפילו, כי אנחנו חולים; קיימים ממצאים רבים המצביעים על כך, כי המחלה עלולה להישאר 'שקטה באופן קליני" במשך עשרות שנים (Pediatrics, 2001; 107:768-70). היום מומחים חושדים, כי מחלת הצליאק היא כמו קרחון – רק הפסגה, כעשרה אחוז, חשופה למעשה, ומתחת נמצאת מסה אדירה של מחלה תת-קלינית.
למעשה, לפי סקר שנערך בהולנד לאחרונה , היחס בין מקרים שנחשפו ומקרים סמויים עלול להגיע עד ל- 1:14 (Lancet, 1999; 353: 813014). רופאים איטלקים הסיקו מסקנות דומות. הם מתארים את מחלת הצליאק כתמונה מורכבת של מקרים 'שקטים' 'וסמויים', כאשר ניתן לראות רק את המקרים המובהקים ביותר (Acta Pediatr, 2000; 89: 140-1).

מצב זה הופך את האבחון לחשוב ביותר, אך הדבר אינו קל. הבעיה היא, כי מאבחנים את הסימפטומים כנובעים ממצבים אחרים.
מחלת הצליאק משפיעה על ספיגת החומרים המזינים במעי, ולכן הסימנים הראשונים של המחלה לעתים קרובות נראים כמחסור בחומרים מזינים – למשל, אנמיה, עייפות ואולקוס של הפה.

גם הכרחי להבחין בין מחלת הצליאק ורגישות או אלרגיה לחיטה, שני מצבים שההבדל ביניהם דק מאוד.

אמנם, נכון כי אלרגיה לחיטה מתבטאת בתגובה מיידית, העלולה להיות חמורה ולגרום להלם אנפילקטי קטלני, במיוחד אצל ילדים (Int Arch Allergy Immunol, 2994; 133: 168-73)זוהי תגובה מיוחדת על ידי מערכת החיסון לחלבוני החיטה באופן כללי – לא רק לגלוטן.
מחלת הצליאק האמיתית משפיעה על הריפוד הפנימי של המעי הקטן, ובמיוחד מיליוני השערות הקטנות המכסות אותו. שערות אלה מספקות אזור של פני שטח ענק, אשר דרכו הגוף סופג את החומרים המזינים מהאוכל המעוכל. אך, אצל אנשים מסוימים, כאשר הגלוטן בא איתם במגע, מתעוררת תגובה דלקתית, הגורמת למערכת החיסון לחשוב ששערות אלה גופים זרים.
לכן, מערכת החיסון יוצאת להתקפה נגד השערות ומנסה להרוס אותן, וכך היא גורמת לכאוס בתהליך העיכול.

בניגוד לכך, רגישות לחיטה נגרמת על ידי עיכול חלקי של חלבוני החיטה או על ידי חדירות מוגברת של המעיים- סימפטום 'המעי הדולף'. עלולים לעבור שלושה ימים עד שמופיעים הסימפטומים, דבר המקשה על האבחון. הסימפטומים גם לא ברורים לגמרי. אף על פי כן, רגישות זו עלולה להרוס חיים, אם היא לא נחשפת בזמן.
כמו במקרה של אלרגיה לחיטה, רגישות לחיטה אינה מתבטאת בהכרח כתגובה לגלוטן. זאת עלולה להיות תגובה למרכיבים אחרים של החיטה. בירור ההבדלים בין שלושת המצבים הקשורים לחיטה עלול להיהפך לשדה מוקשים דיאגנוסטי (ראה נספח).
הבדיקה המוחלטת היחידה לאבחון מחלת הצליאק היא לקיחת דגימת ביופסיה של המעי – הליך פולשני, במיוחד מפני שעלולות להידרש שתי ביופסיות כדי לאשר את קיום המחלה. למרות שיפורים מסוימים של הזמן האחרון, בדיקות דם אינן מהימנות במאה אחוז.

פרוביוטיקה?

השורה התחתונה היא, כי היום אין ריפוי למחלת הצליאק. גישתם הכללית של הרופאים היא, כי לחולים אין ברירה אלא 'ללמוד לחיות עם זה'. אולי באופן מפתיע, אך נראה כי גם חברות התרופות מקבלות את המסר, מפני שהן אינן מציעות כל תרופה לטיפול במצב זה.
אמנם נראה, כי מהכיוון של רפואה תזונתית מופיעים סימנים ראשוניים של פריצת דרך אפשרית – במיוחד מכיוון הפרוביוטיקה.
אלה הם החיידקים הטובים של המעי , אשר בדרך כלל מופקים מחלב, ואשר כבר גרמו למהפכה בתחום הטיפול בבעיות מעיים, כגון שלשול, מחלת קרוהן ותסמונת המעי הרגיז.
היום יודעים, כי שני סוגי פרוביוטיקה, חיידקי לקטו וביפידוס, מרסנים מקרו-אורגניזמים מזיקים ועוזרים באופן יעיל מאוד בעיכול, ספיגת חומרים מזינים ותפקוד חיסוני באופן כללי.
אך היום יש הטוענים, כי פרוביוטיקה עשויה להועיל גם במקרים של מחלת הצליאק. למרות שעד היום לא התבצעו ניסויים קליניים כדי להוכיח את יעילותה של הפרוביוטיקה נגד מחלת הצליאק, ישנן טענות המדברות בעד טיפול פשוט זה כפתרון אפשרי.
קודם כל עלינו להתמודד עם עצם התעלומה של מחלת הצליאק. איזו סיבה יש לגוף להתייחס לגלוטן כאל אויב ועל ידי כך למסור אותות שגויות בניסיון להרוס את עצמו? כיצד יכול חומר פשוט כמו הגלוטן להפוך דבר מורכב אך 'חכם' כמו המערכת החיסונית לכוח הפועל נגד עצמו?
סברה אחת אומרת, כי סוג מסוים של חיידק מעיים, שהוא מזיק, סופג את הגלוטן, ולכן מערכת החיסון מגיבה לחיידק ולא לגלוטן עצמו.
אם חיידקים פתוגניים אלה, הסופגים גלוטן, אכן קיימים, עובדת קיומם עשויה להסביר מדוע תאום זהה אחד עלול לפתח את מחלת הצליאק והשני לא.
ההבדל עשוי להתבטא בכך, שלתאום אחד חיידקי מעיים פרוביוטיים רבים יותר מאשר לשני, וכך הוא מדכא את החיידקים הפתוגניים ביתר עוצמה.
שני מחקרים, שבוצעו לאחרונה באירופה, תומכים בתיאורית חיידקי המעיים של מחלת הצליאק. חוקרים שוודיים גילו תופעה מוזרה בנוגע למעיים אצל האנשים הסובלים מהמחלה.

הקשר לפחמימות

נראה כי קיימים 'מבנים ייחודיים של פחמימות' בקירות המעיים של החולים, המעודדים את החיידקים להיצמד לפני השטח (Am J Gastroenterol, 2004; 99:894-904). העובדה, כי לחיידקים קל להיצמד לרקמות המעי אצל חולי הצליאק, עשויה להיות רמז חיוני לגורם המחלה והריפוי.
חוקרים הולנדיים הצעידו את התיאוריה צעד נוסף קדימה. הם סוברים, כי הגורם העיקרי למחלת הצליאק עשוי להיות פטריית השמרים (Candida albicans), האורגניזם הקטלני של פטרת הפה. הם מאמינים, כי היא מעוררת את מחלת הצליאק, על יד כך שהיא נצמדת לקירות המעי ויוצרת נוגדנים נגד הגלוטן
(Lancet, 2003; 361: 2152-4).
עדיין מוקדם לקבוע, אך אם יוכיחו את נכונותם של הממצאים הראשונים בקשר לשמרים, ייתכן כי טיפול פשוט בפרוביוטיקה עשויה לרפא את מחלת הצליאק – החולים לא יצטרכו לבלות את כל חייהם בהימנעות ממזון אסור.
טוני אדוורדז (Tony Edwards)
WDDTY vol 17 no 3