אכן, סרטן

מאת:
פרדי טל
מלמד ומרצה על תהליכי ריפוי, הילינג והתלוות טיפולית מזה 25 שנה, מעורב בתהליכי חינוך שונים בארץ ובמקומות שונים בחו’’ל ומרצה במכללת כרכור במסלול הילינג אנרגטי ו ליווי רוחני למוות.

אחר צהריים אחד, לפני מספר שנים, התקשרתי לעמיתה שלי ואמרתי לה:
"אני עובד עם אישה שיש לה סרטן, אבל בתחושה ניראה לי שיהיה יותר מתאים לה להיות מטופלת על ידי אישה",
"תן לי לחשוב על זה!" הייתה תשובתה.
יומיים לאחר מכן היא התקשרה: "אני לא חושבת שאני מסוגלת לעבוד עם סרטן …".
"חבל", עניתי, "האמת היא שלא בקשתי שתעבדי עם סרטן, בקשתי שתעבדי עם אישה".
השתררה שתיקה ארוכה, שתיקה אשר אני נושא עד היום. משפט שאני נושא תמיד.

האמת היא שאנחנו לא מטפלים בסרטן, אנחנו מטפלים באנשים, אנשים שחלק מהם היא סרטן, אבל הוא רק חלק אחד.
זוהי אמת שכולנו נושאים, במיוחד כל מי שמנסה לעבוד בצורה הוליסטית עם תופעות של סרטן. אך כמו תמיד כל כך קל לשכוח את האמת, כל כך קל להיסחף לתוך הרעיון שעלינו לעשות משהו עם הסרטן. לעשות משהו שהסרטן ייעלם ובריאות האדם תשוחזר איכשהו.
כולנו נופלים לתוך תבנית המלחמה – ובלי שנשים לב, אנו יוצאים למלחמה
ובמלחמה נשתמש בכלי נשק וכלי הנשק מכוונים אל המטרה … ו … אנחנו מקווים לטוב.

הלך הרוח הוא אותו הלך רוח בין שאנו מפעילים כלי נשק כימיים, אטומים או שאנו מפעילים כלי נשק פחות אלימים: תפילה, מדיטציה, צמחים, איזונים כאלה או אחרים – בסופו של דבר אנו עושים הכל כדי למחוק/לנצח את הסרטן.
למעלה מ- 20 שנה עבדתי עם אנשים שחלו בסרטן, הלכתי איתם לבתי חולים, לוויתי אותם כשאושפזו ליום, או אושפזו ליותר,
לעיתים אשפזתי אותם בביתי.
למעלה מ- 20 שנה הייתי מעורב במאבק של המשפחות למצוא את הדרך ואת הצורה הטובה ביותר לעזור ולתמוך. שנים אני צופה במאבק לחיות ובמאבק למות בכבוד. שנים אני צופה ביצירתיות של המחלה וביצירתיות של המרפאים. ואכן זהו תהליך יצירתי.
זהו תהליך יצירתי שמביא שינוי. שינוי במהות האנושית שלנו.
הסרטן מביא שינוי, הוא משנה את העמדות שלנו, האמונות, הרגשות, הפעולות.
השינוי בא בין אם אנחנו עושים את זה בחיינו, או שאנחנו עושים זאת אחרי המוות.
הסרטן בא על מנת לעקור דפוס מסוים מתוך חיינו. הסרטן יכול לחיות בתוכנו בכל הגילאים, לפעמים אנו נושאים אותו מחיים לחיים, הרשות תינתן לו להתבטא רק כאשר הנשמה / הרוח, המהות הפנימית שלנו תאפשר את זה כמשאב אחרון של שינוי. שינוי שיביא לחלק גדול יותר של הפוטנציאל שלנו להתבטא. במילים אחרות – הסרטן אינו גורם חיצוני – זה אני ואת/ה בתחפושת, זה חלק מסוים בתוכנו, פיזי, רגשי, מחשבתי ומוסרי שיצא מכלל שליטה ומבקש שסוף סוף נשים אליו לב.
חלק מסוים בתוכנו, כפרטים, כמשפחה כחברה.

הסרטן במובן הרחב שלו הוא מחלה מאד אינדיבידואלית.
הסרטן מופיע אצל כל אדם בהתאם למה שמתאים לו או לה, ובתוך זה גם הטיפול חייב להיות, מאד אישי. מתאים לאדם.
ברמה הסוציאלית / חברתית, האדם הפרטי גם נושא את המחלה למען משפחתו, הקהילה הרחבה ובסופו של דבר למען כולנו. לכן גם יתכן שהפתרון למחלת הסרטן הוא פתרון המיועד לחולה עצמו מצד אחד ובמקביל לסביבה כולה.

אכן סרטן

ואז בא הפחד. הפחד הוא מכתב ללא כתובת. אבל יודע איך לצרף את עצמו לכל תיבת דואר אפשרית. ולכל תיבת דואר שהפחד מצרף את עצמו, יהיה קשה להכניס מכתבים/רעיונות/אפשרויות חדשות.
התיבה מלאה .. כאילו מלאה … כי הפחד משתק, הפחד ניצמד לכל מה שידוע, הפחד מונע מן האומץ, מן היצירתיות, מונע מאלוהים לעזור. כשהפחד הוא חבר הוא עוזר, כשהפחד מתחפש לאישיותנו … אנחנו מאבדים כל קשר לאמת. אנחנו מפחדים לטעות, (גם אם אין אנו יודעים אם טעינו או לא עד לרגע שבו הטעות מתוודה), ואז אנו רצים למומחים … ונידמה לנו שכולם יודעים את הדרך לאמת, יותר טוב מאתנו.

מוזר,
שנים על גבי שנים אנחנו חיים עם עצמנו, ופתאום אנחנו לא יודעים … לא יודעים מי אנחנו …
אך מי יודע טוב יותר?
חברים?
המשפחה?
הרופאים?
במידה מסוימת כולם ייראו לנו ויגידו לנו אבל ההחלטה וההבנה העמוקה היא בידנו.
השאלה היא: האם אנחנו יודעים להקשיב? להקשיב לאותם קולות פנימיים שכל כך הרבה שנים דחקנו והתעלמנו מהם?

אולי גם זהו תפקיד הסרטן

הפחד והסרטן הם חלק מהחיים, הם יוצרים אשליות רבות כל כך, עד שאנו נאלצים לשאול את עצמנו: "אבל, מה האמת?’ והסרטן דוחף את כולנו לשאול את השאלה: מי אני? רק שהוא שואל את השאלה עם 'אקדח' ביד. וכשהאיום עומד מולנו, אנו חייבים לעשות צעד, תשובות תמיד יבואו, לא תמיד בקצב שאנו מצפים להם; אבל, תשובות תמיד יבואו, כאשר אנחנו נאפשר להם. כאשר נמצא את האומץ לקבל אותם ולעבוד אתם ברמה הכי פחות אנוכית שביכולתנו.

אז מה עושים?

בצעירותי כל מורי ניסו להדריכני … "תספור עד עשר …" היו אומרים לי, "ורק אז תגיב" "החיפזון מן השטן" המשיכו להורות …
בספר תהילים מצאתי את המשפט: "הרפו ודעו אנוכי ה' …"
כולם בעצם אמרו: קודם כל להירגע. להרפות!
בואו נתאמן בהרפיה. יש רמות רבות לכך, הרבה שכבות, הרבה דרכים.
הרפיה?
כן הרפיה.
זאת אומרת שבמקומות מרובים בחיינו אנו מחזיקים, מחזיקים שרירים, מחזיקים בדעות, מחזיקים בדברים, מחזיקים את עצמנו שלא נגיב … מחזיקים … מחזיקים ונועלים, שיהיה בטוח, אנחנו זקוקים לביטחון … וביטחון משום מה קשור לכח … ובשם הביטחון אנחנו מפעילים כח – נלחמים .. נלחמים בעצמנו!
כשיש מלחמה מישהו עלול למות … וזה תמיד אנחנו … כל פעם שאנו מחזיקים, אנחנו סוגרים דלת, דלת מעבר לחיים … זה לא אומר שצריך שניפתח את כל הדלתות … לפחות לא בבת אחת ..
אכן, מתחילים עם הרפיה … לנשום עמוק … לספור עד עשר … יש זמן … לא הרבה זמן … מספיק זמן .. עלינו ללכת עם הכוונה, עם הלך רוח מסוים: להרפות .. ואז נדע … ושוב להרפות … ואז נדע … והכוונה שלנו תוביל אותנו.
הפחד הוא ישות עצמאית – הוא רועד, כל הזמן הוא רועד, כאשר הוא קשור אליך, אתה מתחיל לרעוד אתו.
כדאי שנשים לב , יש "אני" ויש משהו שרועד.
איך מרגיעים מישהו רועד? חיבוק? חיוך?
באופן מאד מוזר פחדים מזכירים לנו על אהבה. הפחדים, ברמה עמוקה יותר מבקשים שנפתח את הלב, ובפתח הזה יש תשובות לשאלה: איפה חסרה אהבה כרגע?
עצרו.
חישבו.
איפה חסרה האהבה כרגע?
הרפו ודעו,
לא את התשובות המגיעות מן האלים שחיים מחוץ לכם, אלא מן האל היושב בתוככם.
לא מן החלק שהוכשר והותנה לחשוב בדרכים מסוימות.
לא מן החלק שפותר את בעיות היום יום, אלא מן החלק המביט אל השמים בליל מלא כוכבים ולפתע חווה מן התפעמות עמוקה.
מן החלק שלפעמים מביא לך רעיון שאינך מבין מהיכן הופיע.
הסרטן מתקשה להתמודד עם תשובות שבאות מן המקומות הללו. הוא מתמודד מצוין עם תשובות הבאות ממחשבות ידועות, חוזרות על עצמן. הוא מתמודד מצוין עם מחשבות של מלחמה. כאשר אנו מכירים את עצמנו, כישות חיה, הסרטן יהיה ניסיון מוגבל.
אנחנו לא מתים בגלל הסרטן, הסרטן הוא רק כלי, ההחלטה למות נעשית ברובד עמוק של עצמנו.
במקום בו אנו מכירים את ההזדמנויות קדימה, ברובד זה אנו מזהים את התועלת בכלי כגון הסרטן, אם אנחנו לא סומכים על מה שצפוי לנו,
אז קל לתת למוות להפחיד אותנו.
בכל פעם שאנו נרגעים, אנו מרפים.
מרפים מן המתחים המצטברים בגוף, השרירים נרגעים ויכולים לנשום, ומאפשרים לתהליכי הגוף השונים לתפקד טוב יותר.
בכל פעם שהגוף מרפה מעט, נישמתנו יכולה לדבר אלינו, ולהחיות את האיברים הפנימיים, והחיים יביאו לנו תחושה של שלום.
בכל פעם שאנו נרגעים, אנו מרפים, בכל פעם שאנו מרפים, נדע לאן, נדע מה השלב הבא.
הרבה פעמים הידיעה תהיה ברמה לא מודעת, אבל תאמינו כי הידיעה הפנימית הזו תהיה הכוח שידחוף אותנו בדרך שלנו למצוא מזור ולהכיר את עצמנו. לפעמים זה יופיע כדחף לפעמים כידיעה שלא מיתן להסבירה אבל זו הדרך לבנות את האמונה בעצמנו, בחיים ובאלוהים.
זוהי הדרך שבה מעשינו יהיו התרומה שנו לעולם.

לבני המשפחה, החברים והשכנים

כולנו רוצים לעזור ולתמוך.
העיקרון שהתוויתי קודם: "'הרפו ודעו …" עובד גם כאן.
הייתי רוצה להרחיב יותר כאן, כי התפקיד של נותן העזרה הוא כל כך חשוב ומשמעותי.
בואו ונתחיל לשאול את עצמנו כמה שאלות:
מניסיון החיים שלי – כשמישהו אחר הגיש לי עזרה, מה עבד עבורי ומה לא?
מניסיון החיים שלי – איך העזרה שהוגשה לי, עזרה לי להכיר את עצמי טוב יותר?
מניסיון החיים שלי – (אני מניח שפעמים רבות עזרת לעצמך) האם הדרך שעזרת לעצמי משפיעה על הדרך בה עזרתי לאחרים?
מהי בעצם עזרה מתאימה?
לומר את האמת, ושוב, זו האמת שלי, זאת לא הדרך היחידה.
יש דרכים שונות ומשונות להגיש עזרה, והמסע לגילוי מה הוא הדבר הנחוץ או הנכון לכל רגע הוא מסע מסעיר מאין כמוהו. עבורי, אמא אדמה, היוותה מאז ומתמיד דוגמא. להיות שם עבור מישהו אחר, כמו שאמא אדמה נמצאת שם לכל ילדיה: אבנים, צמחים, חיות, בני אדם.
כמו שהיא שם עבור משפחת הכוכבים הגדולה הסובבים אותה. כך גם אני שואף להיות עבורך כמטפל. לא, אינני חושב שאני יודע יותר טוב ממך. כי אף פעם לא ידעתי באמת מה קורה בחיים הפנימים שלך. אני שם, מתבונן, נותן יד, מקשיב, מחייך, ובעצם מזכיר לך ולי שאנחנו לא לבד. מכיוון שהתהליך שלך הוא התהליך שלי מה שלא נעשה משפיע על שנינו. משפיע על עולם שלם.

ישנן דרכים רבות כל כך לעזור לזולת, אין כללים

הסרטן היא מחלה מאד אישית, אישית במובן של התגובה שלי כחולה אליה, זוהי הסיבה מדוע חולים שונים מגיבים בצורה שונה לאותה תרופה למשל. אנחנו צריכים להיות אמיצים כאן, משפחתי היקרה, ולאפשר. לאפשר ליקירינו להתגלות, להיות שם לכל כיוון שהם יבחרו, גם אם הכוון הוא מוות. לאפשר, זה לא אומר, לא לעשות דבר. זה אומר שאתה עושה, אבל עושה את שלך מתוך הכרה עמוקה בחופש הבחירה, מתוך אהבה יתרה לתהליך ולאדם שאתה מגיש לו יד. הרמה שבה הלב יכול לומר את האמת שלו.
שימו לב – כשהלב מדבר לא אנו מדברים בשבילו.
כולנו מתבקשים לעשות מאמץ.
המאמץ לעבור דרך שערים כל כך רבים באישיותנו, ולהגיע למקום שבו האור האנושי יכול לזרוח כמו שהאור של כדור הארץ זורח אל החלל.

ולך, שבחרת בסרטן כנתיב

אני רוצה להגיד לך שהכל בסדר. כל מה שתבחרו לעשות. אני מאמין בכם, כי רק אתם יודעים מה נכון לכם. רק אתם יודעים לאן אתם הולכים עם זה. ואני יודע שאתם יודעים  את הדרך. אתם לא צריכים לרצות אותי, או כל אדם אחר. אתם לא צריכיםה לנצח בקרב, כי אין שום קרב. אלו החיים שלכם, אתם יכולים לבחור לזרום עם זה, אתם יכולים לבחור להתנגד, אבל אתם הולכיםת לנצח, בכל מקרה אתם הולכים לנצח. ואתם הולכים לעמוד מול עצמכם ולומר: " באמת למדתי משהו על עצמי!" ותרגישו טוב עם עצמכם. אנחנו לא רוצים אתכם ישנים, כל הרפתקאה שאתם לוקחים, הוא הרפתקאה של התעוררות. רק כאשר אתם חושבים שאחרים יודעים טוב יותר, אתם נרדמים.
אני מעריך את המאבק שלכם, כי אני יודע את המאבק הזה בתוכי. כולנו הולכים באותה הדרך להבין את עצמנו, רק שהדרך היא דרך ייחודית לכל אחד ואחת מאתנו. בכל פעם שאתם שואלים את עצמנו: "ומה עכשיוֹ?"
תרפו
ודעו!
נתיב הלמידה של כל אחד ואחת מכם, הוא דרך הלימוד של כולנו.
אנו צופים.
התבוננותנו, מחבקת כל אחד ואחת מכם.
הניסיון של כל אחד ואחת מכם הוא הכרחי, ואנחנו מעריכים את זה.
אנחנו חלק ממנו, כמו שאנחנו חלק מכם. אנחנו אוהבים אתכם, שמחים על כל צעד שאתם לוקחים.
אתם לא לבד, גם אם לפעמים זה מרגיש כאילו אתם כן.
אנחנו תמיד שם, אנחנו נותנים לכל אחד ואחת מכם את המרחב לעשות את ההליכה שלכם. והיד מושטת תמיד … להיות שם. אמן.

לרופאים, למטפלים, מרפאים

לסבל ולכאב האנושי יש מטרה … ועלינו לכבד זאת. מחלות וכאב מלמדים אותנו באופן אבסורדי על בריאות, על הצורה בה היקום מתנהל, מלמדים אותנו מה המשמעות של להיות בשביל מישהו אחר. בעצם הם פותחים את תודעתנו.
העבודה שלנו איננה רק העבודה שלנו. במידה רבה היקום כולו שותף לנו, וכדאי שתמיד ניזכור זאת. גם אנו לא לבד … וכמו שחרטנו על דיגלנו את הרצון להיות לעזר, עלינו לזכור תמיד שגם אנו יכולים לבקש עזרה – ולאפשר לה לבוא. במידה מסוימת אנחנו לא צריכים לרפא הכל. אנחנו כאן על מנת להיות בני לוויה בדרכם של אחרים. להיות שם כדי ללמוד על עצמנו. להיות שם כדי לתת את עצמנו. להיות שם לאהוב את כל ביטויי החיים. ולהיות שם כדי להתפעל מכל צעד. סרטן הוא לא מלחמה! זהו מצב של קיום. לכולנו יש יכולות שונות, אנשים באים אלינו מסיבות שונות, עלינו לאפשר … להקשיב … להרפות מכל מה שלמדנו וידענו וחונכנו, עלינו להיות שם מתוך הכרה מלאה בקדושת הרגע, ובקדושת השאלה הנשאלת, ולאפשר לעצמנו את השקט שבו השאלה הופכת להיות השאלה שלנו, השאלה הפרטית שלנו, כך שהתשובה שתבוא אלינו תיגע באדם שהגיע אלינו ותתאים למצב.

רואים? אין תשובה מוחלטת.
אין דבר כזה: מידה אחת מתאימה לכולם.
כל מקרה נדון לגופו של עניין. כל מחלה היא שאלה שנשאלת? לכל שאלה יש תשובה, והתשובה היא ייחודית ומתוזמנת.
האם נהייה אמיצים מספיק להיות מי שאנחנו?
האם לא כל הגיבורים שפגשנו בימי חיינו מעודדים אותנו למצוא את הייחוד הזה? את התשובה המתאימה?
רוצים להבין לעומק תהליכי ליווי רוחני למוות?
זה הזמן להתקשר ל 072-3924690 ולהתמחות במקצוע שהוא שליחות.