רגעי מפגש – פסיכותרפיה גופנית הוליסטית

נתחיל את המאמר שלפניכם בכמה מילים מאת מרכז תכנית פסיכותרפיה גופנית הוליסטית במכללת כרכור – רועי מליח:
מאמר זה פורס בפנינו התבוננות בתהליכי שינוי במרחב הטיפולי. בתוך הקשר הטיפולי, אנו עוסקים בשאלות כיצד מתרחש השינוי המיטבי עבור המטופל. מה מתבקש מבחינת מוכנותו של המטפל והמטופל לנוע מתוך אזורים לא ידועים בדיאדה המשותפת.
מתוך עבודתם רבת השנים במחקרים במבוגרים ובתינוקות מציעים כותבי המאמר הבחנה של מס' שלבים ביצירת השינוי.
תרומתם המשמעותית היא בהזמנה לנוע אל מרחבי הדדיות בהם מתקיימת אי ידיעה וגילוי אינטואיטיבי אשר בחובו טומן אפשרות לטרנספורמציה וגילוי אישי של המטופל, המטפל והמרחב המשותף ביניהם.
אני התרגשתי, מקווה שגם אתם תיהנו,
רועי.

תהליכי שינוי תרפויטיים הכוללים ידע מובלע
השלכות של הבחנות התפתחותיות עבור פסיכותרפיית מבוגרים

תרגום מאמר:
The Process of Therapeutic Change Involving Implicit Knowledge: Some Implications of Developmental
Observations for Adult Psychotherapy

דניאל נ. סטרן
קבוצת המחקר בנושא תהליכי שינוי, בוסטון, מסצ׳וסטס
חברי קבוצת המחקר בנושא תהליכי שינוי:
נדיה בראשווילר-סטרן
אלכסנדרה מ. האריסון
קארלן ליונס-רות׳
אלכסנדר ק. מורגן
ג׳רמי פ. נהום
לואיס סנדר
אדוארד ז. טרוניק
קבוצת המחקר בנושא תהליכי שינוי, בוסטון, מסצ׳וסטס

תקציר:

נבחנו כמה היבטים של שינוי התפתחותי התלויים באינטראקציות בין הורה לפעוט, בשל ערכם להארת תהליכי השינוי בפסיכותרפיות למבוגרים. ראשית, מזוהה התחום של ידע מובלע (בו קורים בהכרח שינויים אצל פעוטות לא-ורבאליים(. נמצא כי רובו המכריע של שינוי תרפויטי קורה בתחום זה. לאחר מכן אנו בוחנים את התנועות המאולתרות, הבלתי-צפויות במידה רבה והלא-ליניאריות לעבר יעדים הדדיים המאפיינים את תהליכי האינטראקציות הורה-פעוט ומטפל-מטופל. לבסוף, אנו מספקים תיאור מיקרו של התהליכים הללו ומספקים טרמינולוגיה ל״רגעים״ שיוצרים את זרימתם. חשיבות ייחודית ישנה ל״רגע המפגש״, בו המשתתפים מקיימים אינטראקציה באופן היוצר הבנה מובלעת בין-סובייקטיבית חדשה אודות מערכת היחסים שלהם, והמאפשר ״דרך-להיות-עם-האחר״ שהינה חדשה. אנו רואים ״רגעי מפגש״ כרכיב מפתח ביצירת שינוי בידע מפורש.

פסיכותרפיה גופנית הוליסטית: מנגנונים מחוללי שינוי

המנגנונים המחוללים שינוי בפסיכותרפיה מובנים רק באופן חלקי, במקרה הטוב. בחקירת תהליכי שינוי, קבוצת העבודה שלנו לקחה בחשבון שסביר להניח שהפעוט המתפתח משתנה כנראה מהר יותר מכל בן אנוש. מובן שגנים משפיעים כל הזמן, ביוצרם יכולות חדשות הזמינות לגרימת שינוי. ואולם, ללא סביבה הולמת לעיצוב, לסיוע ולעידוד השינויים הללו, הם לא יתרחשו, או לחילופין יתפתחו בצורה שאינה אדפטיבית. לאור זאת, קבוצתנו, המורכבת מפסיכולוגים התפתחותיים, כמו גם מכאלה שהם בעיקר קלינאים, ניסתה לשקול את התהליך הקליני של שינוי תרפויטי בנוגע לתהליכי שינוי בהתפתחות המוקדמת. הרעיון לא היה לחפש אחר מבשרי התפתחות מאוחרת, כפי שנעשה בדרך כלל, אלא במקום זאת לחקור בפירוט רב את תהליך השינוי עצמו, מבלי להתחשב כמעט בשאלה מהו הדבר שמשתנה. ארבעה דברים הרשימו אותנו ביותר בהקשבה ובלמידה לפרטים של תווי התהליך של טיפולים בעלי אוריינטציה פסיכודינמית:
1. חלק גדול מהפעולה המוטנטית המעורבת בתחום רחב זה של אינטליגנציה נקראת ידע (פרוצדורלי) מובלע, באופן ספציפי – ידיעה מובלעת של מה לעשות, מה לחשוב ומה להרגיש בהקשר מסוים של מערכת יחסים. הידיעה הזו אינה מודעת (וגם אינה לא-מודעת באופן דינמי, כלומר מודחקת). במקום זאת, היא פשוט פועלת מחוץ למודעות. אנו מכנים זאת ידיעה מובלעת הקשורה למערכות יחסים .
2. נראה כי תהליך המיקרו שבהמשך ההשתתפות בפגישות טיפוליות קורה באופן מאולתר, בו הצעדים הקטנים הדרושים להגעה ליעד אינם צפויים, והיעד עצמו אינו תמיד ברור ויכול להתחלף בפתאומיות, כפי שנראה שקורה באינטראקציית פעוט-אם .
3. במהלך המפגשים, צצות נקודות של פוטנציאל מוטנטי ב״רגעים״ ספונטניים. ״רגע״ נתפס כיחידת סובייקט קצרה בזמן, בה מתרחש דבר מה חשוב שהוא בעל רלוונטיות לעתיד. אנו מכנים את אלה ״רגעי עכשיו״. רגעים אלה נתפסים כתכונות מגיחות של מערכת מורכבת ודינמית. במובן זה, הם קפיצות לא-ליניאריות בתהליך של מפגשי הטיפול. המושג החופשי של ״רגעים״ נמצא מתאים אינטואיטיבית עבור הקלינאים ושימושי עבור הקבוצה כולה, כמו גם עבור אינטראקציות פעוט-אם.
4. כאשר ״רגעי עכשיו״ מטופלים על ידי המטופל והמטפל על מנת להשיג ״רגע מסוים של מפגש״, הידע המובלע של כל אחד מהשותפים משתנה על ידי יצירת הקשר חדש ובין-סובייקטיבי ביניהם – מערכת היחסים השתנתה. תהליך זה אינו דורש כל פרשנות ואינו צריך להיעשות מפורש באופן מילולי.

יתר המאמר ינסה לתאר תהליך שינוי זה, להעניק לו טרמינולוגיה, לחפש אחר קישורים לתהליכי שינוי התפתחותיים שהיוו השראה לרבות ממחשבותינו ולחקור בקצרה כמה מודלים הסבריים/תיאוריים (Stern, Sander, Nahum, Harrison, Lyons-Ruth, Morgan, Bruschweiler-Stern, & Tronick, 1998).

פסיכותרפיה גופנית הוליסטית: מושגים ומונחים לתיאור התהליך התרפויטי

הבה ונניח מפגש ממחיש (פרוטוטיפי) המתחיל בהיותם של צמד המטופל-מטפל במצב בין-סובייקטיבי פרטיקולרי. זהו המצב ההתחלתי (מצב מס׳ 1). במצב בין-סובייקטיבי אנו מתכוונים לידע המובלע המשותף הקשור למערכת היחסים, אותו יש לכל אחד מהם בנוגע לעצמם ולאחר ולאופן בו הם נוהגים לעבוד ונמצאים ביחד. זהו בעיקר ייצוג לא-מילולי של היבט חשוב של מערכת היחסים שלהם.

1. ממשיכים הלאה, פסיכותרפיה גופנית הוליסטית

Moving Along
בשלב התחלתי זה (מס׳ 1), הם מתחילים לעבוד ביחד. לעתים קרובות ישנו יעד נראה לעין שיכול להישאר למשך פרקי זמן משתנים. למשל, מטופלת ומטפל עובדים לעבר השגת היעד של הבנה כיצד מצבי החרדה העכשוויים שלה קשורים לקשר המוקדם של עם אמה. הם מתחילים לנוע לעבר היעד בהתקדמות אותה אנו מכנים ״ממשיכים הלאה״. תנועה מוכוונת-יעד זו היא ליניארית מאוד. בעוד הם חשים או יודעים בכלליות לאן פניהם מועדות, הם אינם יודעים במדויק כיצד יגיעו לשם, כלומר מה יהיה בכל פעם הצעד הבא, וגם אינם יכולים לדעת במדויק מתי יגיעו אל היעד או אפילו כיצד ישיגו אותו. זאת ועוד, היעד יכול להתחלף תוך כדי תהליך החיפוש אחריו. הם מצויים במצב של אלתור. כל צעד בתהליך התנועה הלאה מכונה ״רגע נוכחי״.
למשל, אם המטפל אומר:
״האם את מבינה שהגעת באיחור לשלושת המפגשים האחרונים, דבר שאינו אופייני לך?״ והמטופלת משיבה, ״כן, אני מבינה.״ דממה. חילוף זה מכונן רגע נוכחי. הוא הגדיר מחדש את הנושא וכיוון אותו מחדש.
או אז המטופלת אומרת, ״בשבוע שעבר אמרת דבר מה שהרגיז אותי מאוד…״ זוהי תחילתו של הרגע הנוכחי השלישי. וכך הלאה.
הרגעים הנוכחיים הללו הם צעדים ב"ממשכים הלאה". בין כל אחד מהם יש סוג של חוסר המשכיות מינורי, אך כשהם קשורים יחדיו הם מתקדמים בעקביות, אם כי לא במידה שווה.
בקצרה, אנו מדברים על מעטפת תחומה של זמן סובייקטיבי, בו מגולם מניע למיקרו-רגולציה של תוכן ויעד הדברים הנדונים ולהתאמת הסביבה הבין-סובייקטיבית. משכו של רגע נוכחי הוא לרוב קצר, משום שכיחידה סובייקטיבית זהו משך הזמן הנדרש להבנת תחושת ה״מה קורה עכשיו, כאן, בינינו״. בהתאם לכך, משכו נע ממיקרו-שניות ועד לשניות רבות. הוא נבנה סביב כוונות או משאלות וגילומן, שעוקב אחר קו דרמטי של מתח, בעודו נע אל עבר יעדו (ראה Stern, 1995).
סוג זה של תהליך אלתורי שיש בו חיפוש עצמי ותיקון עצמי הוא הדבר שאליו התוודענו מאפיון ההורה של טרוניק – תהליך ינקותי אינטראקטיבי המורכב מהתאמות-אי-התאמות, קרעים ותיקונים (Tronick & Weinberg, 1997). הדבר ניכר במיוחד במצבים כגון משחק חופשי, בו אין אפילו יעד מוגדר מלבד שעשוע הדדי. הדבר מוביל לפורמט של נושא והשתנות, בו וריאציות שנקבעו על פי הבנת המבצע, באו בזו אחר זו עד שהנושא מוצה, ואז נושא חדש (לרוב קשור) נמצא ופורש את הווריאציות שלו, שוב עם צעדים שגויים בלתי נמנעים רבים. תהליך זה הינו כמעט אלתור טהור (Beebe & Stern, 1977; Gianino & Tronick, 1987; Stern, 1985; Stern et al., 1977).
ההבנה שכה הרבה מתרחש במצב האלתור בין הורה לפעוט הבהירה את חשיבות תיקון הקרעים ותיקוני אמצע הדרך הנדרשים בתהליך כזה (Tronick, 1989). למעשה, הגעה לידיעה מפורשת כיצד לתקן ולכוון מחדש את התהליך האלתורי היא אחת מהאג׳נדות החבויות העיקריות של אינטראקציית ההורה-פעוט (Tronick & Cohn, 1989). זאת ועוד, באינטראקציית ההורה-פעוט חזרתן של פעילויות רבות היא בעלת איכות של תנועה הלאה היוצרת רפרטואר של רגעים נוכחיים. החזרות הללו הופכות לקנונים מוכרים ביותר של האופן בו מצופים להיראות רגעי-חיים עם אדם אחר ספציפי תוך כדי תנועה הלאה. באופן זה, רגעים נוכחיים הופכים להיות מיוצגים כ״סכמות של דרכים להיות-עם-אחר״ (Stern, 1995). הסכמות מצויות בתחום הידיעה המובלעת הקשורה למערכות יחסים. נוסף על כך, הן אבני הבניין של מודלי העבודה של בולבי (Bowlby) ושל מרבית ההפנמות. אין זה מפתיע שהסכמות המובלעות הקשורות למערכות יחסים הללו קיבלו תשומת לב גדולה מאוד מחוקרי ינקות, שאולצו לחשוב על הידע הלא-מילולי הקשור למערכות יחסים שיש לפעוט באופן הקודם לוורבליזציה מפורשת (ראה Lyons-Ruth, and Tronick בגיליון זה).
תהליך ה״ממשיכים הלאה״ בפסיכותרפיית מבוגרים הינו דומה למדי. אם אנו שמים לב לרצפים האינטראקטיביים החוזרים שהם אנאלוגיים לאלה שהעסיקו אותנו בינקות, הם מספרים לנו אודות הידיעה המובלעת הקשורה למערכות יחסים בה מחזיק המטופל אודות מערכת היחסים שלו עם המטפל, ולהפך. זוהי בהכרח הכוונה המבוטאת על ידי ה״ידוע שלא נחשב״ (Bollas, 1987) או ה״לא-מודע הלא-משוקף״ (Stolorow, Atwood, & Brandchaft, 1994) או ה״לא-מודע של העבר״ של סנדלר (Sandler & Fonagy, 1997). ייצוגים מובלעים אלה הם לא-מודעים אך אינם בהכרח תחת כל סוג של הדחקה (במונחים פסיכודינמיים, הם לא-מודעים באופן תיאורי [טופוגרפי], איך אינם לא-מודעים דינמית).
לסיכום, רגעים נוכחיים הקשורים יחדיו מרכיבים את תהליך התנועה הלאה, שאליו מתייחס טרוניק כתהליך של ויסות הדדי – התאמה, חוסר התאמה ותיקון. הן הרגעים הנוכחיים והן סגנון התנועה הלאה מתרחשים בתוך מסגרת המוכרת לכל צמד ומאפיינת אותו.

2. רגעי עכשיו, פסיכותרפיה גופנית הוליסטית

Now Moments
לאורך תהליך ה״ממשיכים הלאה״, צצים לפתע רגעים שונים באיכותם ובלתי צפויים. זהו רגע נוכחי ״חם״, מעין ״רגע אמת״ שהינו טעון רגשית. מלבד זאת, הוא גדוש בחשיבות פוטנציאלית לעתיד המידי או ארוך הטווח. זהו רגע המכונה ביוונית עתיקה kairos, הרגע שחייב להילכד אם אדם הולך לשנות את גורלו, ואם הוא לא נלכד, גורלו של אדם ישתנה בכל זאת, מכיוון שלא לכד אותו. זהו גם רגע שמושך את שני המשתתפים אל תוך ההווה באופן מלא (אנו, בעיקר מטפלים, מעבירים את מרבית זמננו עם רגל אחת בלבד בהווה). מתוך הסיבות הרבות הללו, קראנו לרגע זה ״רגע עכשיו״.
יספיקו שתי דוגמאות פשוטות. הן מובנות מאליהן מכיוון שהמסגרת השגרתית של הטיפול בבירור מוטלת בספק. נניח שמטופל בטיפול פסיכואנליטי, השוכב על הספה, אומר לפתע, ״אני רוצה לראות מה קורה בפנים שלך, אני אתיישב מיד ואסתכל!״ או דמיינו שמטופל בטיפול פנים אל פנים אומר, ״נמאס לי להסתכל על הפנים שלך. זה מסיח את דעתי. אני אסובב את הכיסא שלי ממך לכיוון הקיר, ממש עכשיו!״.
״רגע העכשיו״ נתפס כתכונה מגיחה של המערכת הדינמית המסובכת, המורכבת משני אנשים הממשיכים הלאה בתהליך התרפויטי. התכונה המגיחה מאתגרת או מאיימת על יציבותו של המצב ההתחלתי המתמשך. היא מודיעה על הפרעה במערכת (מצב מס׳ 1) המכוננת מעבר פוטנציאלי למצב חדש של אירגון (מצב מס׳ 2). התארגנויות כאלה מחדש של מערכות דינמיות מסובכות הופכות מובנות יותר ויותר (Fi-vaz, 1996; Fivaz, Fivaz, & Kaufmann, 1979, 1983; Maturana & Varela, 1987; Thelen & Smith, 1994)).
סוג זה של תכונה מבליחה יכולה לצוץ רק אם התנועה הלאה מתרחשת בתוך הקשר (מערכת) המצייתת לטכניקה מבוססת המובנת היטב (באופן מובלע) למשתתפים באינטראקציה. ״רגע העכשיו״, כתכונה מגיחה, מוציא מאיזון את הדרך הנורמלית הקנונית ״לעשות עסקים״ ביחד. הוא מציע הקשר בין-סובייקטיבי חדש. מסיבה זו, הדבר קשה ומאתגר קלינית. נדרשת סטייה מהמהלכים הטכניים הרגילים בהם עושה הצמד שימוש (אם כי לא בהכרח מה״חוקים״ הטכניים של הטיפול).
כאשר ״רגע עכשיו״ מגיח, המטפל והמטופל מופתעים, במובן זה שהם נתפסים לא מוכנים, מכיוון שצורת ותזמון הופעת הרגע היו לא צפויים, אפילו אם באופן כללי היה סביר שיתרחש או אפילו צפוי להתרחש בנקודה כלשהי בעתיד. הדבר מייצג קפיצה לא-ליניארית. מכיוון שהרגע צץ מתוך השגרתי, והוא בתזמון בו המפגש אינו מוכן עבורו, המטפל (והמטופל) חווים חרדה, משום שהם אינם יכולים לדעת במדויק מה לעשות, אלא אם כן, כמובן, הם פונים במהרה לאופני אינטראקציה שגרתיים, ובכך מתנהלים תחת מעטה של טכניקה מבוססת. הם עומדים על קרקע שאינה מוכרת, עם כל אפשרויות ההבטחה והאסון הגלומים באי-הידיעה מה לעשות. אם המטפל ״יודע״ מה לעשות, כנראה שהוא החמיץ את ״רגע העכשיו״ או הסתתר במהרה מאחורי הטכניקה. בדיאדת מטפל-מטופל מבוגר, התכונה המגיחה צצה מהעבודה האינהרנטית של המערכת הדינמית הסבוכה הזו. בינקות, תמורות התפתחותיות לא מתוכנתות, כמו גם עבודת הוויסות ההדדי הפנימית של המערכת, שתיהן ביחד יוצרות התהוות של תכונות בתוך המערכת הדיאדית (Tronick, 1989).

3. רגע מפגש, פסיכותרפיה גופנית הוליסטית

Moment of meeting
״רגע עכשיו״ שנלכד תרפויטית ומזוהה הדדית יכול להפוך ל״רגע מפגש״. הדבר דורש שכל אחד מהשותפים יתרום דבר מה ייחודי ואותנטי כאינדיבידואל בתגובה ל״רגע עכשיו״. התגובה אינה יכולה להיות יישום טכניקה או מהלך תרפויטי שגרתי. היא חייבת להיווצר בו-במקום על מנת להתאים לייחודיותה של הסיטואציה הלא-צפויה, והיא חייבת לשאת את חתימת המטפל ככזו המגיעה מרגישותו וניסיונו האישיים, מעבר לטכניקות ולתיאוריה. הדבר חיוני משום ש״רגע העכשיו״ הפר את איזונו של ההקשר הבין-סובייקטיבי ההתחלתי; לכן, הוא חייב להיות מגולם הדדית. רק לאחר שגילום זה בוצע, זוהה הדדית ואושר, יחל להתקיים מצב בין-סובייקטיבי חדש.
חילופים דומים במצב ההתנהגותי והבין-סובייקטיבי מובחנים בקלות גם באינטראקציית הורה-פעוט. למשל, כאשר צץ החיוך החברתי ביחד עם מבט הדדי והפקת צלילים ממושכים, ההורה והתינוק משעשעים זה את זה באמצעות חילופי הבעות פנים וקולות. הם נעים הלאה. ואז קורה דבר מה לא צפוי (למשל, הבעה מצחיקה או סינכרוניזציה לא צפויה של קול והבעה, ולפתע הם צוחקים ביחד). האינטראקציה הועלתה לרמה חדשה וגבוהה יותר של אקטיבציה ושמחה, שייתכן והתינוק לא הגיע אליה מעולם לפני כן, ושקודם לכן מעולם לא חלקו ביניהם כהקשר בין-סובייקטיבי.
השינוי בסביבה הבין-סובייקטיבית מודגם באופן סכמתי בתרשים 1. המשתתפים ״ממשיכים הלאה״ במצב בין-סובייקטיבי התחלתי (מס׳ 1). ״רגע עכשיו״ מבליח. הוא דוחף את המצב הבין-סובייקטיבי לאזור לא יציב של מעבר. אם ״רגע העכשיו״ מתקבל כבקשה להערכה מחדש של הידע המובלע שלהם אודות מערכת היחסים שלהם, והקשר בין-סובייקטיבי חדש מתגלם ב״רגע המפגש״, הוא יפעל להטלת ההקשר הבין-סובייקטיבי המובלע אל תוך מצב חדש (מס׳ 2) – מצב דיאדי של מודעות וייצב מחדש את המערכת. אז יוכלו המטופל והמטפל להתחיל שוב את תהליך ה״ממשיכים הלאה״, אך במצב בין-סובייקטיבי אחר. התוצאה הסופית היא שינוי בידיעה המובלעת הקשורה למערכות יחסים בקרב שניהם.
מושג ״רגע המפגש״ מגיע גם מעבודה עם פעוטות. סנדלר (1988, 1994) הציג את המונח לתיאור המצב בו ההורה מספק התנהגות המותאמת באופן פרטני על מנת לאפשר ולהאיץ חילוף במצבו של הפעוט. למשל, כאשר האם שרה את השיר המדויק, או מבצעת את ריטואל המגע הנדרש, הדבר שולח את התינוק ממצב של נמנום למצב של שינה.

4. חלל פתוח, פסיכותרפיה גופנית הוליסטית

An Open Space
מיד לאחר ״רגע מפגש״, סנדלר (1988) הבחין שמתרחש ״חלל פתוח״ בתהליך הפעוט-הורה האינטראקטיבי, בו השותפים משוחררים מהמפגש הספציפי שלהם ויכולים להיות לבד, בנוכחות האחר. הפסקה דומה נצפית בפסיכותרפיית מבוגרים. ההנחה היא שבמהלך חלל פתוח זה, כל משתתף יכול להטמיע את השפעת רגע הפגישה במציאת איזון חדש במצב הבין-סובייקטיבי לאחר שעבר שינוי, בו הם נוכחים כעת.

לאחר שהסתיים החלל הפתוח, שני השותפים מתחילים שוב בתהליך ה״ממשיכים הלאה״, אך כעת הם עושים זאת בתוך הקשר בין-סובייקטיבי חדש (מצב מס׳ 2). ידיעתם המובלעת הקשורה למערכות יחסים הורחבה – הייתה הרחבה דיאדית של המודעות – ומערכת היחסים ביניהם השתנתה.

5. גורלם האחר של רגע עכשיו, פסיכותרפיה גופנית הוליסטית

Other Fates of the Now Moment
אם ״רגע העכשיו״ אינו נלכד על מנת להפוך ל״רגע מפגש״, הוא עשוי להוביל למגוון תוצאות אחרות:
(א) ״רגע העכשיו״ יכול פשוט להיות מוחמץ. זוהי הזדמנות אבודה, אך לרוב היא תופיע מחדש.
(ב) עשוי להיות ״רגע עכשיו״ כושל. הרגע אינו חולף מבלי שיובחן, אלא שיש כשל בכינון ״רגע מפגש״. אם הכשל נותר לא מתוקן, שתי ההשלכות החמורות ביותר הן שאחד מהצדדים בשטח הבין-סובייקטיבי נסגר לטיפול, כאילו אמר ״איננו יכולים ללכת לשם״ או אפילו חמור מכך, מובן בסיסי של הטבע הפונדמנטלי של מערכת היחסים התרפויטית מוטל בספק כה גדול, שטיפול מלא אינו יכול להימשך עוד (בין אם הם עוצרים בפועל ובין אם לאו).
במערכת היחסים הורה-פעוט, ״רגעי עכשיו״ מוחמצים או נכשלים תדיר. בסיטואציה זו הדבר חמור פחות, משום שהדחיפה ההתפתחותית תבטיח שרגעים כאלה יופיעו שוב. השאלה היחידה היא כיצד התכונה החדשה הזו תשולב אל תוך מערכת היחסים. בסיטואציית המטופל-מטפל, יהיו פחות הזדמנויות ללכוד את הרגעים הללו, מכיוון שבמרבית המקרים הכישלון לעשות זאת נחווה ככאוב כל כך למטופל עד שהוא מונע את הסיכון הכרוך בלהציע אותו פעם נוספת. עדיין, לרוב ינכיחו עצמן כמה הזדמנויות לתיקון.
(ג) כאשר ״רגעי עכשיו״ כושלים נקלטים שוב, הם יכולים להיות מתוקנים. הדבר דורש ״רגע מפגש״ חדש, הרחבה דיאדית שצצה מוויסות הדדי.
(ד) ישנם ״רגעי עכשיו״ שנמשכים ונותרים טעונים על פני פגישות רבות. דחיפותם עשויה לעלות ולרדת. באופן דומה, ישנם ״רגעי עכשיו״ שיכולים להיות מסומנים כאירועים חשובים שיש חובה לחזור אליהם, אך לא ברגע זה. כך התהליך התרפויטי קונה לעצמו זמן.
(ה) לבסוף, פרשנות הפועלת בתחום הידע המפורש יכולה לפתור חלק מ״רגעי העכשיו״, אך ודאי שלא את כולם. במובן זה, חשוב לשים לב, בדומה לאקורד סיום של יצירה מוזיקלית, לכך שמרבית הפרשנויות הטובות והמתוזמנות היטב כוללות גם ״רגע מפגש״ ספציפי הנוגע להשפעה הרגשית של הפרשנות. הפרשנות פועלת בתחום הידיעה ההתייחסותית המובלעת ולכן חשוב להטמיע אותה לא רק כיישום סטרילי של טכניקה אלא גם כאירוע מוטנטי בשינוי מערכת היחסים המפורשת והמובלעת.
לסיכום, פרשנות היא הפעולה המשנה את הנוף התוך-נפשי של הידע המפורש של המטופל. ״רגע מפגש״ הוא הפעולה המשנה את הנוף הבין-סובייקטיבי של הידע המובלע של המטופל אודות מערכות יחסים. שני מנגנונים אלה יכולים לפעול בגפם או ביחד.

פסיכותרפיה גופנית הוליסטית: שינוי תרפויטי

ניסינו לחקור את תהליך השינוי בפסיכותרפיה על ידי שימוש בפרספקטיבות של תהליכים התפתחותיים ומושגים של שינוי במערכות דינמיות. המידע הבסיסי הוא הדוחות המפורטים של פסיכותרפיסטים אודות מפגשיהם הטיפוליים. הממצאים העיקריים הם ההבנה שאפילו ב״טיפול שיחתי״, שינויים תרפויטיים רבים מתרחשים בתחום הידע התהליכי שאינו מודע, בייחוד ידע מובלע אודות האופן בו יש לפעול, להרגיש ולחשוב בהקשר פרטיקולרי של מערכת יחסים (ידיעה מובלעת אודות מערכות יחסים). אנו מציעים שהפעולה המוטנטית בתחום זה היא ״רגע מפגש״ ספציפי, שהוא תכונה מבליחה של המערכת הדיאדית הדוחפת אותה אל תוך מצב חדש של בין-סובייקטיביות – המצב הדיאדי של התודעה על פי טרוניק – ולכן משנה את מערכת היחסים.