שיאצו

שיאצו, טכניקת מגע שהתפתחה ביפן במאה העשרים שמטרתה שיפור יחסי הגומלין בין הצ'י של המקבל ובין הצ'י של הטבע. המטרה מושגת באמצעות מתווך – מרפא, שנמצא במצב של סימפטיה לתגובותיו של המקבל ללחץ המופעל על גופו במגע. בטיפול שיאצו, המטפל נמצא בקרבה לגוף המטופל ומעניק מגע רצוף ולא נקודתי היוצר תחושת בטחון ורגיעה. טיפול שיאצו מיושם על מזרן, ללא קרם או שמן ולרוב נעשה מעל הבגדים.

שיאצו = לחץ אצבע

בשפה היפנית, שיאצו פירושו "לחץ אצבע". טכניקות שיאצו כוללות עיסויים עם אצבעות, אגודלים, רגליים וכפות ידיים; אקופרסורה, מתיחה בסיוע; ומניפולציה וגיוס מפרקים. כדי לאבחן מטופל, מתרגל שיאצו משתמש במישוש ולעיתים באבחון דופק. מישוש בטן כטכניקת אבחון יפנית פותחה על ידי שינסאי אוטה במאה ה-17. על ידי מגע בבטן או בגב, ניתן למצוא חוסר איזון באיבר או במרדיאן המקושר אליו.

שיאצו הוכר כטכניקה טיפולית בשנת 1964 ומשרד הבריאות היפני הגדיר שיאצו כ"צורה של מניפולציה על ידי אגודלים, אצבעות וכפות ידיים ללא שימוש במכשירים, מכניים או אחרים, כדי להפעיל לחץ על העור האנושי כדי לתקן תקלות פנימיות, לקדם ולשמור על הבריאות, ולטפל במחלות ספציפיות הטכניקות המשמשות בשיאצו כוללות מתיחה, אחיזה, ובדרך כלל, השענת משקל גוף לנקודות שונות לאורך ערוצי מפתח".

תרגול שיאצו מבוסס על התפיסה הסינית המסורתית של צ'י, שלעתים מתואר כ"זרימת אנרגיה". הצ'י מתועל כביכול דרך מסלולים מסוימים בגוף האדם, הידועים כמרידיאנים, וגורם למגוון השפעות. למרות העובדה שמתרגלים רבים משתמשים ברעיונות אלה כשהם נדרשים להסביר מה זה שיאצו, לא צ'י ולא מרידיאנים קיימים כתופעות ניתנות לצפייה.

שיאצו ואנמה

שיאצו התפתח מאנמה, סגנון עיסוי יפני שפותח בשנת 1320 על ידי אקאשי קאן איצ'י. אנמה זכה לפופולריות במאה השבע-עשרה על ידי רופא האקופונקטורה סוגיאמה וואיצ'י, ובאותה תקופה הופיעו הספרים הראשונים בנושא, כולל Anma Tebiki של פוג'יבאשי ריוהאקו ("מדריך לאנמה").

אסכולת Fujibayashi הובילה את אנמה לעידן המודרני. לפני הופעת שיאצו ביפן, מעסים היו לעתים קרובות נוודים, הרוויחו את לחמם בביצוע טכניקות עיסוי ניידות ושילמו עמלות למפנים שלהם. מאז תקופתו של סוגיאמה, עיסוי ביפן היה קשור מאוד לעיוורים. סוגיאמה, עיוור בעצמו, הקים מספר בתי ספר לרפואה לעיוורים שלימדו טכניקות עיסוי. בתקופת טוקוגאווה, הועברו צווים שהפכו את תרגול האנמה לנחלת העיוורים בלבד – נאסר על אנשים בעלי ראייה לעסוק באמנות ריפוי זו. כתוצאה מכך, ה"אנמה העיוורת" הפכה פופולרית בתרבות היפנית וגם בעידן המודרני, חלק גדול מקהילת העיוורים היפנית ממשיכה לעבוד במקצוע. במהלך כיבוש יפן על ידי בעלות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, שיטות הרפואה המסורתית נאסרו (יחד עם היבטים אחרים של התרבות היפנית המסורתית) על ידי הגנרל מקארתור. האיסור מנע מחלק גדול מהקהילה העיוורת ביפן להתפרנס. יפנים רבים הפצירו לבטל איסור זה ואף הסופרת והתומכת למען זכויות עיוורים, הלן קלר, התערבה לטובת העם היפני ועל פי בקשתה, בוטל האיסור.

שיאצ והעידן המודרני

Tokujiro Namikoshi ייסד את מכללת שיאצו בניהולו בשנות ה-40, ומורשתו הייתה ההכרה הממלכתית בשיאצו כשיטת טיפול עצמאית ביפן. לעתים קרובות הוא זוכה לתואר ממציא השיאצו המודרני. עם זאת, המונח שיאצו היה בשימוש כבר בשנת 1919, כאשר ספר בשם שיאצו הו ("שיטת לחץ אצבע") פורסם על ידי Tamai Tempaku. בשנת 1925 נוסדה אגודת המטפלים בשיאצו, במטרה להבדיל את שיאצו מעיסוי אנמה.

בית הספר של נמיקושי לימד שיאצו במסגרת של מדע הרפואה המערבית. תלמיד ומורה של בית הספר של נאמיקושי, Shizuto Masunaga, החזיר את השיאצו לרפואה המזרחית ולמסגרת הפילוסופית המסורתית. Masunaga גדל במשפחה של מתרגלי שיאצו, כאשר אמו למדה אצל Tamai Tempaku הוא ייסד את זן שיאצו ואת בית הספר איוקאי שיאצו מרכז. תלמיד אחר של נמיקושי, הירושי נוזאקי ייסד את שיאצו הירון, טכניקה הוליסטית של שיאצו המשתמשת בטכניקות אינטואיטיביות ובגישה רוחנית לריפוי המזהה דרכים כיצד לקחת אחריות לחיים בריאים ומאושרים בידיו של המתרגל. הוא נהוג בעיקר בשוויץ, צרפת ואיטליה, שם פתח מייסדו מספר בתי ספר.

לימודי שיאצו, כללת כרכור – הכשרה מקיפה ומעמיקה בתחום טיפולי שיאצו. תכנית הלימודים מתבססת על הגישה ההוליסטית של הגוף-נפש. הלימודים כוללים ידע תיאורטי מעמיק לצד התנסות מעשית רחבה ומקיפה (סטאז’) בליווי והדרכה של צוות המנחים.
לימודי שיאצו שהם דיאלוג רציף עם שיטות טיפוליות אחרות – החל מהרפואה המערבית, דרך השיטות הטיפוליות השונות של הרפואה הסינית ועוד ודגש מיוחד מושם על תרגול גופני ועבודת גוף משיטות מזרחיות שונות המהווה כלי מרכזי ללימוד ויישום טכניקות העבודה.