fbpx

איך הפצע נכנס לקליניקה: חלק ראשון

פסיכותרפיה גופנית, מכללת כרכור: איך הפצע נכנס לקליניקה: חלק ראשון

מאת:
מייקל סות', דצמבר 2006 Therapy Today,
סות' מ. (2006) כיצד הפצע נכנס לקליניקה ולמערכת היחסים.

בסדרת המאמרים הבאה משרטט מייקל סות' את ההשפעה של המודל הרפואי בשדה הטיפול והפסיכותרפיה, החל מהמקורות שלו בסוף המאה ה-19 עד לשנים הראשונות של המאה ה-21.

מייקל סות' הוא מטפל, מנחה ומאמן מנוסה העוסק כמטפל ומלמד מטפלים מאז 1986. הוא אחד העוסקים המובילים בתחום פסיכותרפיה גופנית כיום בבריטניה.
במשך שנים רבות עבד כמנהל ההדרכה של מרכז כירון לפסיכותרפיה גופנית (Chiron Centre for Body Psychotherapy), ומרצה באופן קבוע בכנסים מקצועיים. הוא חקר את המשמעות של חיקוקים והשימושים הטיפוליים שלהם מאז אמצע שנות התשעים, ופיתח גישת גוף-נפש יחסי ייחודית הבונה על שילוב של נקודות מבט הומניסטיות ופסיכואנליטיות. הוא עורך משותף של ספר היד לפסיכותרפיה בגוף ופסיכולוגיה סומטית, שראה אור בשנת 2015.

פסיכותרפיה גופנית והמודל הרפואי: הנחת יסוד

מעל מאה שנים אחרי שנלקח כמובן מאליו על ידי פרויד בתור פרדיגמה בסיסית לעבודה פסיכואנליטית בחיתוליו של המקצוע שלנו, גישות טיפוליות רבות ביקרו וערערו על המודל הרפואי מסיבות רבות:
האם המודל הרפואי תקף לפסיכותרפיה?
אם כן, כיצד ובאיזו רמה?
או – כפי שרבים טוענים – האם הוא עויין אליה מיסודו, בשל חוסר ההתאמה בינו לבין התהליך הטיפולי ועקרונותיו?
מה נדרש על מנת להכניס אותו לתוך התבנית הפסיכותרפיסטית? 

בהנחת היסוד, המודל הרפואי מרמז על פיצול דואלי בין המטפל והמטופל אשר כולא את "הפצע" בתוך המטופל. פיצול זה ספג ביקורת ועבר תהליך של פירוק מקיף על ידי סדרה של תובנות לגבי האופן שבו הפצע של המטופל מסרב להיות מופרד ואינו "נכנס" אל חדר הטיפולים, אל המטפל ואפילו אל המדריך. אמנם לא ניתן לכלול טיפול תחת המודל הרפואי, אך לא ניתן גם להוציאו מהעבודה הטיפולית (therapeutic endeavor), כפי שהסברתי במאמרים אחרים. אך במקרה הזה אני מתמקד במגבלות שלו בתור מסגרת או הלך רוח בלעדיים או דומיננטיים עבור מטפלים.

ההתנגשות בין התייחסות "רפואית" ו-"פסיכולוגית"

הכותרת של כנס ה-BACP שלנו באוקטובר 2006 הצהירה באומץ את מה שאנשים מסוימים תופסים בתור קונצנזוס מתהווה: "הדבר החשוב היא מערכת היחסים."
אם אנו מקבלים את האמירה הזו, אנו מתעמתים – כפי שארנסטו ספינלי הרחיב – עם השאלה למה אנו מתכוונים באמת כשאנו אומרים "התייחסות".
כיצד אנו מגדירים התייחסות?
אילו פעילויות טיפוליות כוללת ההתייחסות, ואילו אינן כלולות בה?
האם היא טובה וטיפולית לכשעצמה, או האם קיימים סיבוכים, מורכבויות וצדדים אפלים?

זה נראה ברור ש"התייחסות" היא אחד מהמאפיינים החיוניים המבדילים בינינו לבין מה שה-NHS עדיין מחשיבים בתור "הטיפול המועדף": CBT. יחד עם זאת, רעיונות יחסיים הופכים לא רק מקובלים, אלא גם נכנסים לאופנה, וכבר מיושמים ב-CBT. בתור מטפלים, אנחנו אולי מבינים שלהפוך את טיפול ה-CBT לטיפול התייחסותי זה קצת כמו לנסות להכניס עיגול לתוך ריבוע, אבל המהלך שנועד לתמוך בחולשות של הפרדיגמה הנמצאת בבסיס ה-CBT, בעזרת הכנסת טכניקות בינאישיות, מוכוונות גוף ומיינדפולנס, כבר בדרך. ללא הבנה של ההתנגשויות בין הפרדיגמות הבסיסיות והסתירות המובנות בין "המודל הרפואי" ועבודה התייחסותית, ניסיונות אלה יישארו על פני השטח. אבל קיימת סכנה שהמשמעות של המושג "מערכת יחסים" יוקטן לעוד קול חסר משמעות, והאינטרס שלנו הוא להבהיר כיצד מערכת היחסים הינה ותמיד הייתה המהות של העבודה שלנו בתור מטפלים ויועצים.

פסיכותרפיה גופנית הוליסטית ומערכת היחסים

אם כך, מהן ההשלכות של ההצהרה כי "הדבר החשוב הוא מערכת היחסים"? אני חושב שאם נהיה כנים עם עצמנו, נאלץ להודות כי בשלהי המאה ה-20, היה בלבול יחסית בסיסי בכל מקצועות הטיפול לגבי השאלה מהו ההתייחסות המקצועית שלנו.

רוב המטפלים המתרכזים באדם (person-centered counselors) נוטים להשוות מערכת יחסים עם נוכחות חמה, אמפטית, ואוהבת במהותה, המספקת את האינטראקציה האנושית אשר מטפחת באופן פעיל מגע וגדילה. ומובן כי היעדר נוכחות או מגע כאלה אצל המטופל, בהווה או בעבר, נמצא בבסיס הבעיה ומתדלק אותה, ולכן המטפל מבקש לספק אותה1.

מטפלים פסיכודינמיים, מצד שני, מודעים היטב לסכנות של מצב הקנוניה הטמון בהגדרה חד צדדית כזאת ויישמרו מפני הזמנה למערכת יחסים שהמטופל יכול לבלבל עם הזמנה לחברות. בשל סיבות אלו ורבות אחרות, אנו מציבים גבולות ומסגרות מקצועיות, כולל תקנים ואחריות אתית – אשר מבהירים לזרים כי מערכת היחסים הטיפולית אינה שוות ערך לחברות וכי אנו יכולים לפעול בצורה אחראית בתוך חוסר השיוויון של מערכת יחסים מקצועית אסימטרית במהותה.

השאלה שאנו, מטפלים בגישת פסיכותרפיה גופנית, צריכים לשאול את עצמנו היא:
האם אותה מקצועיות צריכה להיות בהכרח דומה למקצועיות של רופא?
האם היא דורשת מאתנו לשמור על עמדה של חביבות, שהיא במהותה נייטרלית, קלינית וכמעט רפואית מבחינת הסמכות שלה, אשר ממנה אנחנו שואבים את הידע והמומחיות שלנו? רוב המטופלים יניחו כי המומחיות הזו היא מה שהם משלמים עבורה, ורבים ירגישו לא בנוח ואף מאוימים על ידי חלק מהרעיונות שלנו לגבי היחס ההדדי והמחשבה כי הוא חיוני לעבודה הטיפולית.

ועל כך נרחיב במאמר הבא:
פירוק הדואליזם בין הרופא לחולה

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן