מאת:
טל פנר,
מטפל ומנחה קבוצות בגישת האקו תרפיה והטבע תרפיה, שותף בצוות ההוראה בתכנית להכשרת מנחי קבוצות בטבע תרפיה באוניברסיטת תל אביב, עובד עם נוער בסיכון, עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים וילדים ובוגרים החווים קשיים רגשיים,  שותף בצוות מרכז משאבים ועוסק בו בפיתוח חוסן בקרב אוכלוסיות באזורי איום מתמשך ואוכלוסיות שחוו טראומה אישית וקולקטיבית, חוקר ומתמחה במסורות ריפוי של תרבויות ושבטים מצפון אמריקה ומערב אפריקה.

התבודדות היא אחת הכלים העמוקים והעתיקים ביותר של המין האנושי., מסע ההתבודדות נחשב בשבטים ותרבויות רבות כחלק מרכזי בהיווצרות הידע הקהילתי, חיבור בלתי אמצעי לבורא וכניסה אל המרחבים הפנימיים. אנשים מאז ומעולם יצאו אל הטבע הפראי, פסגתו של הר או אל עומק המדבר על מנת לראות אל מעבר לחייהם היומיומיים, לחוות טקס חניכה, לקבל תשובות וללמוד לשאול את השאלות הנכונות.

במסורת הקבלית אנו למדים על החשיבות העצומה של ההתבודדות – בספר ” ליקוטי מוהר”ן “,יצירתו המרכזית של ר’ נחמן, מי שהיה מחכמי הקבלה והחסידות נכתב: “ההתבודדות היא מעלה עליונה וגדולה מן הכול”. אנו יכולים לראות איך במהלך הדורות אנשים מכל הדתות היו פורשים אל המדבר והטבע בחפשם אחר חיבור עמוק עם כוחות הבריאה.

“אייל שחור” (Black Elk) משבט האוגללה סו (Oglala Sioux) שבצפון אמריקה מספר שבזמנים העתיקים כל אנשי ונשות השבט היו יוצאים למסעות התבודדות שהיוו חלק גדול בדרך והתפישה הדתית של השבט. במסורת האינדיאנית מסע ההתבודדות נקרא Hanblecheyapi (קריאה לחזון). האדם יצא למסע בחיפוש אחר חזון עבורו ועבור הקהילה שלו. כאשר אדם חזר ממסע שכזה הזקנים החכמים ידעו לפרש את המסרים והחזיונות שניגלו אליו. מסע ההתבודדות שימש גם כטקס חניכה עבור הנערים המתבגרים, חישל אותם, והעניק להם את האפשרות לראות בצורה בהירה את נתיב חייהם.

התבודדות, כלי ריפוי רב עוצמה

אני זוכר את התחושה של הפעם הראשונה בה יצאתי להתבודד במדבר. זוכר את ההתרגשות והחשש לקראת המסע. מה אפגוש שם בלבד הזה מול הבריאה וכוחות הטבע? מה אפגוש שם בתוך עצמי?

המדבר קיבל אותי בידיים חזקות ושקטות, עטף אותי בדממה חודרת. גופי ומוחי האטו את קצבם המהיר, חיי היום-יום הלכו והתרחקו ותחושה של קדושה עתיקה הלכה והעמיקה בי. מחר בבוקר נצא למסע ובינתיים המאהל מוקם ואנו מכינים עצמנו לקראת הבאות. השמש החלה לשקוע, הלילה הגיע ואיתו חלומות שמעולם לא חלמתי בעבר.

השמש עמדה לזרוח והמחנה התעורר לקראת היציאה למסע. תה חם סביב האש בשתיקה, כל אחד ואחת בתוך נפשו, מתכונן. הרגשתי שאני כבר לא יכול לחכות, שהמדבר קורא לי ונפשי מבקשת אותו. כאשר נפרדנו איש לדרכו, רגליי נשאו אותי על השביל המטושטש לעבר הגבעה שאור השמש הזורחת החל להאיר אותה במרחק. גבעה זו עומדת להיות ביתי ליממה הקרובה, ללא מזון, ללא שתייה, ללא מחסה, ללא חברת אדם.

רוח נושבת על פניי. ההרים במרחק משנים צבעם וצורתם והקשר לזמן הוא תנועת השמש והלבנה ברקיע. הכל שקט מחוצה לי אך בתוכי תנועה גדולה שאין בי מילים לתארה. ברגע מסויים משהו נמס בליבי והדמעות מתחילות לזרום, מציירות שבילים על פני המאובקות, פותחות שערים אל המרחבים הפנימיים. החוץ מתחיל להתמוסס, תמונות חלום מזמנים שונים מופיעות לפתע…

“המסע פנימה התחיל..”

התבודדות, שלבי הריפוי

בתהליך ההתבודדות אנו עוברים מספר שלבים. המסע מתחיל בקריאה פנימית לריפוי. מתוך הקשבה לקריאה פנימית זו אנו מסכימים להתנתק מהעולם המוכר והבטוח וללכת אל הלא ידוע. שם, בתוך הטבע, בתוך הלא ידוע אנו מוצאים מרחב שיהווה את ביתנו הזמני. הצום מאפשר לגוף ולתודעה להיות פנויים לתהליך, השקט החיצוני מדגיש את הקולות הפנימיים והשהייה לבד בטבע הפראי מפגישה אותנו עם מעמקי נפשנו.
כאשר המסע מסתיים, תהליך החזרה ל”מציאות” נעשה בצורה הדרגתית על מנת לאפשר לנו לעכל את החוויה ולעבור את האינטרגציה הדרושה לנו.

חסמים לקראת המסע? אכן לא פשוט להחליט לצאת למסע שכזה. הפחד מלהיות לבד, הפחד מהלא מוכר, החשש מהצום ואולי בעיקר החשש מלהסכים לשבת לזמן אינטימי וכנה עם עצמנו. זמן שבו אי אפשר לברוח מהאמת.

יחד עם זאת, איכויות ריפוי רבות טמונות בחוויה זו; ניקיון של גוף ונפש, הקשבה עמוקה לעצמנו, גיבוש מרכז פנימי יציב, התבוננות במסע חיינו, חיזוק הקשר לאדמה ולרוח, פתיחת הלב ולידה מחדש אל הדרך שלנו בעולם.

כולנו עוברים את מסע חיינו.. לפעמים, במסע זה מגיע רגע שבו אנו יודעים עמוק בליבנו ששינוי קרב. שהישן מבקש להשיל את עצמו ומשהו חדש עומד להיוולד. לעיתים אנו זקוקים לראות בהיר את נתיב חיינו על מנת שנוכל ללכת בו בצורה טובה ושמחה. ולפעמים אנו פשוט מרגישים קריאה פנימית חזקה, געגוע למשהו לא מוסבר.

הטבע החיצוני והפנימי תמיד כאן, ממתין לנו – עוצמתי, רך, גועש, שקט, פראי ועדין. האם נסכים לצאת למסע?